בתשובה ליעקב, 17/06/04 23:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הפרק כולו מדבר על איך צריכים דינים להתנהג כדי להמנע מהטיית משפט. מה זה קשור להפרטת המדינה? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
החלטה שלטונית היא כמו משפט. יש צורך שהמחליטים יחליטו בלא משוא פנים. מכיוון שברוב ההחלטות השלטוניות אין שום אפשרות להחלטה ללא משוא פנים, על פי פרק כ"ג הרי שהטלת משימות כאלו על השלטון הינה בלתי אפשרית. קח למשל את תקצוב בתי הספר. האם העברת שעות לשיעורי ריתמיקה במקום בישול יכולה להעשות על ידי מישהו? האם העדפת בית ספר אחד על חשבון משנהו? הרי כל אדם כמעט מקורב לעניין מבחינת אינטרסים. על כן השיטה היחידה הלגיטימית היא אי התערבות, ובמקרה הצורך הצבעה כללית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מה זאת אומרת ללא משוא פנים? במשפט מוצגוץ בפני השופט שתי גירסאות והוא אמור לבחור אחת מביניהן יכול להיות מצב שבו אדם אחד אומר משהו והשני אומר את ההפך בדיוק והשופט אמור להחליט מי מביניהם צודק. בהחלטה מדינית, חברתית או כלכלית המדינאי מחליט בין אלטרנטיבות על פי עולם הערכים שלו. חייבת להיות לו הכרות מוקדמת עם הנושאים ואין מצב שהריתמיקה תטען שהבישול משקר. בקיצור הדמיון שהצגת לא מספיק כדי שנוכל להחיל את הילכות המשפט על השלטון. 2. מצב של אי התערבות שלטונית הוא הפקרת השטח לגורמים הרבה יותר אינטרסנטיים. אתה מתלונן על התקשורת שמעוורת את הציבור. תאר לך איזה רובוטים יסתובבו פה אם תיתן לאנשים שמנהלים את התקשורת לנהל גם את החינוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) כלומר המצב השלטוני יותר גרוע. אסור שהמחליטים יהיו בעלי קרבה כלשהי לזה או לזה כדי שלא יטו. ובהעדר חוק שעל פיו מחליטים אפשר לאמר שעצם ההחלטה היא חוצפה. 2) תפריט! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיטואציה שונה מהותית. א. יוסי תובע את דני על הוצאת דיבה. השופט צריך להחליט על סמך הנתונים מה יהיה ענשו של דני. אם השופט הוא במקרה חבר של דני תהיה לו נטיה לתת משקל חר לנסיבות מקילות שונות ובכך להקל את העונש בלי קשר לעניין. ב. יוסי תובע את דני על הוצאת דיבה. השופט צריך להחליט על סמך הנתונים מה יהיה ענשו של דני. השופט רואה בחומרה רבה עבירות של הוצאת דיבה ומחליט על פי עולם הערכים האישי שלו לקבוע לדני עונש מקסימלי. ג. לימור צריכה להחליט בין הקצבת תקציב ללימוד ריקודי עם או מלאכת יד. לימור חושבת שריקודי עם הם חשובים יורת בגלל שהעדפה אישית וערכים שהוטמעו בה במהלך השנים. אני חושב שג דומה מאוד לב ושניהם אינם בגדר שחיתות בעוד שא שונה מהם וכן נכנס להגדרה של שחיתות. איפה אני טועה לשיטתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ערבבתי שני עניינים. א) הטייה בגלל קרבה של אהבה, שנאה, רווח כספי ב) דיון שלא על פי חוק (כללים המנחים את הדיון) אלא על פי מקריות ושרירות לב. (ב) הוא רע מכמה וכמה סיבות: 1) הוא פתח ענק לשחיתות ושוחד, שכן כל החלטה היא סבירה ואין דרך לדעת האם ההחלטה נבעה מכך שהשרה משבלת שוחד מספק ריקודי עם או שהיא חובבת בלט מושבעת. 2) כשהחלטות נעשות בצורה כה שרירותית הן לרוב טפשיות ורעות. 3) בהעדר כלי משחק, חלקי החברה משוסעים זה בזה. 4) אנשים רודפים להגיע אל עמדות המפתח כדי להשפיע על סדרי עולם וכך אנו מקבלים אנשים לא מתאימים בעמדות. כמו כן אנשים עושים כל מאמץ להרחיב את מרחב ההשפעה כדי להשפיע בהתאם להשפעת עולמם. 5) כל הרעיון הוא טפשי כי פשוט צריך לכל אחד להחליט לעצמו איזה חוגים הוא רוצה. אבל תנוח דעתך. השלטון שטוף עד מעל לראשו בהחלטות המוטות בהתאם לא' שלך כפי שמוגדר ברמב"ם. אין לי ספק שרוב תוכנו של סל התרופות ורובו של התקציב הגמיש של מדינת ישראל כמו גם חלק מהחלטות על הגשת כתבי אישום בפרקליטות נובעות משיקולי אהבה, שנאה, כסף וקרבה. מעשים שבכל יום שמנכ"ל משרד ממשלתי בוחר עמדה כלשהי כי שנוא נפשו מהמשרד ליד רוצה את ההיפך. בהעדר קריטריונים גם אין דרך למנוע זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון ששמעתי הרצאה שעסקה בסל התרופות ומה שכלול בו, אני יכול להבטיח לך שבישראל, סל התרופות הוא אחד ההוגנים והבלתי-מושחתים ביותר שיש. לא בגלל שיש מערכות מתאימות כדי לדאוג לכך (אין, יש מערכות גרועות, שבתנאים נורמליים היו יוצרות סל תרופות שערורייתי), אלא פשוט בגלל שהתקציב הוא כל כך קטן עד שרק התרופות הטובות ביותר והחשובות ביותר מצליחות להשתחל פנימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקציב הוא כל כך קטן שרק התרופות ה*טובות* ביותר והחשובות ביותר מצליחות להשתחל פנימה? לי זה נשמע קצת פרדוקסלי. נראה לי שבתקציב קטן זה יעבוד אחרת: מוצעות, נאמר, ארבע תרופות של ארבעה יצרנים, לאותה מטרה. באותיות הקטנות בעלונים של *שתיים* מהן מוזכרות תופעות לוואי לא ממש פטאליות אבל גם לא נעימות - נגיד, כאב בטן או צרבת - התרופה ש"תשתחל" פנימה במסגרת התקציב הקטן תהיה ה*זולה* מבין הארבע, גם אם היא מן השתיים הגורמות את תופעות הלוואי הבלתי נעימות. מעניין מי היה המרצה ומטעם מי/מה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרצה היה משה מאור1, פרופסור במחלקה למדע המדינה, שעוסק בד"כ במנהל ציבורי. ההרצאה הייתה במסגרת הסמינר המחלקתי אצלנו, והוא דיבר מטעם עצמו. את המאמר אפשר לקרוא כאן: http://www.politics.ubc.ca/campbell/sog-conf/papers/... . ישראל לא נכללה במחקר, עד כמה שאני זוכר, והוא פשוט העיר את ההערה הזו במהלך ההרצאה בתגובה לשאלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |