|
אני חוששת שלא הבנתי. אני יוצאת מנקודת הנחה שאינך דתית: מדוע עדיפה בעינייך מערכת דתית שבה חוקים ותקנות המכתיבים לפרט מה יאכל, מתי ידליק את האור ומתי יותר לו לחתוך "ריבועים" מניר הטואלט שבביתו, על פני דת שציווייה הם בעיקר במישור הרוחני. הפנימי והבין אישי? כלום צריך אדם לייסר עצמו כדי לציית לפרטי פרטים טכניים וחסרי משמעות כדי שדתו תיחשב ל"עמוקה" יותר ו"לייט" פחות מאדם המאמין בעבודה אישית על איכויות רוחניות וצדק חברתי?
הסופיזם המוסלמי, למשל, מדגיש רוחניות פנימית ולא-ליגליסטית על פני הזרמים המרכזיים יותר של האסלאם, בהם יש ציוויים לאין ספור. האם זה הופך את הסופים ל"לייט" יותר מהמוסלמים?
את העבודה הרוחנית האמיתית עושים בפנים. אולי ההכבדות החיצוניות, שאליהן את מתייחסת כאל ה"העמקה" או ה"דת האמיתית", הן-הן ה"רוחניות לייט" השטחית, והן דווקא מסיחות את הדעת ממה שצריך להיות חשוב לאדם המאמין: יחסיו עם אלוהיו ועם אנשים אחרים. נראה לי שהרבה יותר קשה להצניע לכת, להאיר פנים לזולת, להימנע מרכילות ומדיבורים שליליים, להתנדב ולפעול למען צדק חברתי, מאשר לא לאכול חזיר, על בסיס קבוע. אז אולי לא כל כך ברור לי מה פה "לייט" ומה לא. לא ככה?
ולגבי ההערה "לא צריך דת בשביל זה" – דת לא "צריך". דת יש, או אין, כל אחד לפי ראות עיניו. הדגש הוא על המילה "רוחנית" במשפט "מערכת רוחנית נאורה". מי שאינו מאמין באלוהות, וטוב לו לחיות לפי עקרונות חילוניים הומניסטיים, יופי לו. מי שמאמין, ושאמונתו אינה מתמצה בציות עיוור לציוויים טכניים אלא בדרישות מוסריות, גם יופי. היכן הבעיה?
|
|