|
||||
|
||||
כל מלה- זהב. ומי שאשם בפסטיבל הזה הוא העיתונות הכתובה והאלקטרונית, שמריחה את הדם במקומות הכי נסתרים ועטה עליו, כדי להתפרנס. ועוד מנסה לעטוף את זה באצטלה של ''זכות הציבור לדעת''. לפחות העיטים והצבועים בטבע, מתפקדים כמטהרי-השטח. העיתונות לעומת זאת רק מוסיפה עוד ועוד זבל מהביל למרחב הציבורי. ולחשוב שפעם עיתונות היתה כנראה מקצוע מכובד. |
|
||||
|
||||
ייתכן שהתקשורת אשמה אבל מי שהביא את הסיפור לפרסום אשם אף יותר. מישהו חשב שזה יקדם את עניינו והביא את הסיפור לתקשורת. ולכן אשם יותר מכל הוא מי שנתן את הרושם שניתן להרויח מפרסום תקשורתי, כלומר מי שנתן בידי בית המשפט את היכולת להחליט החלטות על סמך שיקול דעת בלעדי הנתון להשפעה תקשורתית. אילו היה חוק ברור, השופטת יכלה רק לקיים את החוק על סמך העובדות ולא היה צורך או ערך בלחץ תקשורתי. וזאת נדגיש, התקשורת אינה משפיעה על העובדות אלא על הלך רוח ומחשבות. מי שמאפשר לשופט להחליט על סמך הלך רוח ומחשבות מקבל את אופרת הסבון שהוא הזמין. |
|
||||
|
||||
>ולחשוב שפעם עיתונות היתה כנראה מקצוע מכובד מתי? בימי הרסט? |
|
||||
|
||||
מצד אחד אני רוצה לצאת לכבודך בקריאת "צ'מאותה צ'מאו", אבל מצד שני: הפתגם שמדבר על טלוויזיות, שלטים וכפתורי כיבוי אמור לעבוד גם לגבי העתונות הכתובה, לא? בניגוד למנהגי (בשל שעמום, סקרנות ואף פחד מנזיפות דוא"ליות מן המיץ), בזמן האחרון יוצא לי דווקא לקרוא די הרבה ב-"הארץ" ועיתונים אחרים. למרות זאת, אין לי שמץ ירוק של מושג מה הפרטים של המקרה הנ"ל (ריח הכותרות היה צהוב, אז דילגתי חיש מהר אל הכתבה הבאה). יצא לי גם ללחוץ על הקישור שהוסיפה ניצה ל-"ynet", קראתי שם שתי שורות וברחתי כל עוד נפשי בי. אופרות סבון זה משהו שצריך להיות בטלוויזיה (רצוי כבויה). |
|
||||
|
||||
מה צריך לעשות כדי לזכות לנזיפה דואלית ממיץ? |
|
||||
|
||||
לדבר שטויות. אבל זה קרה רק פעם אחת, אז אולי אני צריך להגביר את הקצב. |
|
||||
|
||||
אם אדבר שטויות האם בגלל שאין לי דואל נזכה בהתגלות של הדאוס אקס מכינה? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |