|
אבל מה יתרון לה לתושייה רבה ומבוזרת ברמה הטקטית, אם במישור האסטרטגי נעשו פעמיים כמעט אותן טעויות קולוסאליות - בסטלינגראד ובקורסק (בקורסק היו רוב המהלכים טריביאליים וצפויים מראש על ידי הפיקוד הסובייטי, ושוב היה כאן נסיון בנוסח פון קלאוזביץ להביא להכרעה על ידי ריכוז כוחות ישיר). 2 מערכות אלו היטו את הכף בחזית המזרחית, ואכן לאחר קורסק קבע היטלר כי שלב האופרציות הגדולות במזרח הסתיים, ועכשו היגיע שלב ההחזקה וההתבצרות בקיים (שוב רואים אנו את הגלישה לפובליציסטיקה מרוממת כביכול באמצעות התויית שלבים בדיעבד, שכאילו מבטאים כוונה ראשונית גדולה של "טבע הדברים"). בשלב מאוחר גם החזיר היטלר את גודריאן באמרו שבעבר היתה ביניהם "אי הבנה". אכן, לידל הארט לוקה כאן בכשל פרשני, בפצלו את מהלך הארועים לנקבע על ידי 2 גורמים מכריעים - היטלר וכל השאר. כשל פרשני זה מתבטא בכך שכל אימת שקו מסויים של פרשנות אינו תואם את המציאות, אתה מפצל את המציאות ל2 או 3 סקציות (או יותר) - הנקבעות על ידי גורם נוסף או יותר המכתיבים קווים שונים וכד'. זאת בדומה לאקט הפרשני של פיצול ספר ישעיהו לישעיהו הראשון, השני וכד' בהתאם לקווים הפרשניים השונים של המפרש. היטלר אמנם עסק בלוחמה בחזית המזרחית ברמה כמעט נקודתית בשלבה המאוחר, אך מכאן ועד לניקוז כלפיו של כל האיוולות שנעשו בחזית המזרחית, במקום האפשרות האחרת של אוריינטצייה מחשבתית מאבנת כללית שפעלה חרף תושייתם של יחידים - המרחק גדול. אמנם, איוולות רבות נעשו בניצוחו, כגון ההחלטה על פיתוח מטוס הסילון שגרמניה היתה זקוקה לו נואשות כמטוס קרב ובכמויות גדולות, למטוס קרב הפצצה, דבר שהבטיח יצור איטי וחוסר תכליתיות. ניתן לאמר שלידל הארט לא היה היחיד שיחס להיטלר אחריות על כל איוולת הבל ורוע, שכן מישטרו, אף שביזר סמכויות לרמת הנהגה פרטנית ולוקלית, בכל זאת כל האחריות התנקזה כלפיו כמקובל במשטר טוטליטרי, בעוד מקבלי החלטות אחרים נהנו מחוסר accountability במידה גבוהה.
|
|