 |
הנקודה הישראלית: ישראל אכן מוזכרת פעמים רבות מאד אצל דיק. לרוב בהקשרים "חיוביים", אם כי ב"ואליס" מתואר מוריס, המטפל הנפשי הלא-טיפוסי של פאט (כלומר דיק), כמי ש"הבריח רובים וסמים לקליפורניה...פעיל בתנואות מחאה רדיקליות, ונלחם בשורות הקומנדו הישראלי נגד הסורים". טרם החלטתי אם האיזכור כאן בא בהקשר חיובי... :-)
אבל כן, נכון: בהרבה ספרים - במיוחד אלו משנות השישים - מוזכרת ישראל, וזאת בהקשרים הבאים:
* הרעיון הקיבוצי ויכולתם של חלוצינו המובחרים להפריח את השממה: ב"יוביק" מסופר על סטנטון מיק, אותו "איל תעשיה זוהר אך מוזר, שפעם הציע לבנות, ללא תשלום, צי שבעזרתו תוכל ישראל ליישב ולהפרות את שטחי המדבריות של מאדים". גם ב"כשל זמן", ההתיישבות המוצלחת ביותר במאדים המדברי והחרב היא ישראל החדשה, שיתרונה ב"פלוגות מחץ של לוחמים ציונים נוקשים, שגרו במחנות בלב המדבר ועסקו בעיקר בפרויקטים שונים של השבחת מוצרים, החל מגידול תפוזים ועד זיקוק דשנים כימיקליים". ב"הצלם" מודיע רה"מ ישראל לגברת הראשונה על המשלחת המתוכננת למאדים, "אנו עומדים להקים שם את הקיבוץ הראשון שלנו, ובקרוב. המאדים הוא מעין נגב אחד גדול, אפשר לומר. יום אחד עוד יגדלו שם עצי תפוזים". ב-"A maze of death" הגיבור, סת' מורלי, חי בקיבוץ "תקל ופרסין" (הכתובת היתה על הקיר, לא?), ואילו במדינת המשטרה החשוכה של "Flow my tears, the policeman said", הסטודנטים נאנקים בגיטאות שהם בעצם קיבוצים שהוקמו על חורבות הקמפוסים.
* ישראל כמדינת פלא, הנאבקת על קיומה באיזור עוין ומצמיחה מדינאים עשויים ללא חת: ב"הצלם" מבקר ראש-ממשלת ישראל בבית הלבן ומתואר כמי ש"לא פחד מאיש; דרכו אל התפקיד הנוכחי היתה ארוכה, ואילולא היה מי שהוא - לא היה מצליח. לא היה זה תפקיד עבור פחדן; ישראל היתה - כפי שהיתה מאז ומתמיד - מדינה קטנה, שהתקיימה בין גושים עוינים אדירים שהיו מסוגלים למחות אותה מעל פני האדמה בכל רגע". אותו ראש ממשלה, אמיל שטארק, אומר גם "לנו, הישראלים, קשה מאד לבוא במגע עם הגרמנים", מה שמביא אותנו אל -
הנקודה הגרמנית: היחס של דיק אל הגרמנים הוא דו-קטבי. דיק היה אוטודידקט ואיש אשכולות, חובב תרבות ומבין גדול מאד במוסיקה קלאסית. הוא אהב מאד את המלחינים ה"גרמניים", ועדויות לכך ניתן למצוא כמעט בכל ספר שלו. גם ניטשה, היינה ואחרים נמצאים שם לרוב. ב"סורק אפלה" לגיתה ו"פאוסט" שלו תפקיד מרכזי. בתקופה הקצרה שכן בילה באוניברסיטה, הוא למד גרמנית, והיה מסוגל לדבר ולקרוא בשפה זו. אבל בקוטב השני תמיד היו היטלר והנאצים. במאמר "נאציזם והמצודה הרמה" (1964) הוא כותב: "אנו יודעים *מה* הם עשו, אנו יודעים מה היתה האידאלוגיה *המוצהרת* שלהם, אבל בפועל אנו לא יודעים *מדוע* - במובן העמוק ביותר, הם, כלומר הנאצים - עשו זאת". זו אחת האובססיות ברבים מספריו. למשל, ב"האיש במצודה הרמה": מדוע "היפנים לא הרגו יהודים במלחמה או לאחריה. שום יפני לא בנה כבשנים", ואילו הנאצים מפחדים כ"כ מהיהודי? מה הבעיה שלהם? (אולי "היא בקשר למין. הם עשו משהו מגונה בעניין הזה עוד בשנות השלושים, והמצב הורע. היטלר התחיל בזאת - מה היא היתה? אחותו? דודה? בת-אח?...כולם שם עושים גילוי עריות, חוזרים לחטא הקדמון של ניאוף עם אימותיהם שלהם. זו הסיבה לכך שאנשי העילית של האס.אס. יש להם חיוך מלאכי טיפשי שכזה, מין טוהר בלונדיני תינוקי כביכול; הם שומרים על עצמם בשביל אמא. או איש בשביל רעהו...ועכשיו כמו חיידקי רשע, היו המלכות הנאציות הבלונדיניות והעיוורות משכשכות בדרכן מהארץ לכוכבי הלכת האחרים, מפיצות את הזיהום").
ולבסוף הנקודה היהודית: דיק קרא המון והכל. בראיון הוא סיפר פעם, שבזמן שקרא את "מורה נבוכים" של הרמב"ם, אמרה לו אשתו דאז, שאחד הפרופסורים אמר לה, שקרוב לוודאי שאין עוד אדם אחר בארה"ב שקורא את הרמב"ם באותו רגע. אבל העניין אז היה יותר פילוסופי, ומה שתפס אותו במיוחד היה אותו ציווי מספר דברים: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל יהוה והיה בך חטא" (כד טו). האמפטיה הזו כלפי האדם באשר הוא אדם, ובניגוד לתפיסה הרומית, לפיה חבל לתת אוכל לגוועים כיוון שזה רק מאריך את יסוריהם, היא זו שנגעה עמוק בדיק. העניין שלו ביהדות התגבר מאד לאחר חווית 2-3-74. בעשור האחרון לחייו הוא הסתגר ושקע עמוק מאד בלימוד אוטודידקטי של פילוסופיות אזוטריות יותר ואזוטריות פחות, ובמיוחד נצרות ויהדות. מומלץ לקרוא את ספרו "The divine invasion", השני ב"טרילוגית" ואליס, כדי לראות עד כמה רבה ההשפעה שספג מהיהדות, ובעיקר מהקבלה והמיסטיקה היהודית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש