|
||||
|
||||
מה לעשות שביטויים כמו "ערבות התוגה הצחיחות" הם לא כוס התה שלי, וכשכל השיר מלא ביטויים כאלה, עדיף להחריש, או לעבור למסלולים אחרים, כמו ניחוש המקום. אם כי אם המצב לא ישתפר, אולי אחזור לכאן בהמשך ואנצל את ההזדמנות1 לחסל חשבונות עם הטיפוס הבלתי נסבל ההוא, שמואל הנביא, שהיה בנאדם קשה בחייו, ולא השתפר כלל גם אחרי מותו, אם ללכת לפי איך שהוא התנהג כשהעלו אותו מהמתים אצל בעלת האוב. 1 אפילו שבסוף זה אולי בכלל לא קיבוץ עין-דור, אלא קיבוץ האון. |
|
||||
|
||||
עומס ההשאלות הנמלצות העלה גם אצלי את החשד שאולי בכלל מדובר בסוג של מתיחה: יתאמצו נא הקוראים ויעלו השערות פלצניות בעוד שבפועל ה"שיר" אינו יותר מגבבת מליצות. בהנחה שאין הדבר כך, הנסיון להתיחס לשיר כאל כתב חידה שנועד להנחותנו לחשיפת שמו של איזה קיבוץ ספציפי, נראה לי תמוה. באותה מידה ניתן לאנוס פרשנויות אחרות, שמן הסתם תהיינה מופרכות ברובן. אחת שעלתה בדעתי, לדוגמא: מדובר בכלל בחזרה אל חיקו האפל והחמים של הדכאון, סטייל "Hello darkness my old friend". הילדים בבית האחרון מזכירים לי את הילדים המתים ב"הילד חולם" של חנוך לוין, ויחפם מזכיר לי יותר את Abbey Road מאשר ילדות כפרית בריאה. מצד שני, הייתי מעדיף ללכת בקטנות, ולהבין בתור התחלה את עניינן של התיבות. המילה מופיעה פעמיים בשיר ופעם אחת בשמו. איני מצליח להזכר מתי אי פעם יצא לי לראות חיטים בתיבות ועוד בשדה (בשביל מה יש לקומביין טנק איסוף?). לכן "שדה תיבות" מעלה לי את האסוציאציה של ארונות מתים בבית קברות, והשיר בכללותו נראה לי די מורבידי. לגבי שמואל הנביא, נראה לי שאת מפריזה ביחסך השלילי כלפיו. יש גבול למה שניתן לדרוש מאחד שעוד בהיותו ילד נקרע מחיק אמו האוהבת ונשלח לגדול בחברת דמויות חינוכיות מפוקפקות ביותר. במהלך אותן שנים, גם החל לשמוע כל מיני קולות משונים, שבימינו מן הסתם היו מסדרים לו פגישה עם הד"ר וישנה (לא המתמטיקאי). גם אני הייתי מגיב בגראמפּיות אם איזה מלך רכיכה שהחרמתי בימי חיי היה מטרידני מן המתים בשביל המספרים בלוטו. בעיקר משמיצים אותו בשל פרשת אגג, אולם לדעתי הוא בסך הכל הפגין פרגמטיות בריאה (גם אם קצת מהפכת מעיים, תרתי משמע) שהיתה מאד מקובלת באזורנו באותה תקופה, וברוח ההנחיות המפורשות שהשאיר אחריו משה רבנו בכבודו. כיון שכבר מילדות בזתי לנהייה המגונה של אנשים רבים אחר מנהיגים סמכותיים שיאמרו להם מה לעשות ויפטרו אותם מהאחריות לניהול חייהם (ואף ששים 1 להשפיל עצמם ולהתרפס לצורך העניין), אני בהחלט זוכר לו חסד על דבריו בפרק ח' (שמואל א'): 1 כל דבר, רע או טוב, העיקר להיות כמו הגויים. מזכיר משהו? |
|
||||
|
||||
אלומות הקש הקשורות בחבל דק הן בצורה של תבות. היינו יושבים עליהן בחגיגות הביכורים בקיבוץ הסמוך למקום מגורינו, והגרוד הטורדני זכור לי עד היום. |
|
||||
|
||||
מבחינה הנדסית, אין ספק שהצדק עמך. מבחינת תכולת החיטים... נו, טוב, לא נהייה קטנוניים (אחרי הכל מדובר בשירה). |
|
||||
|
||||
ועל כך כתב יורם טהר לב בשירו(?) "חג השבועות": "אני יושב על ערמה של שחת עם זר של שושנים שלוש" |
|
||||
|
||||
לא הבנתי, אלא אם כן ההמשך הוא: ומגרד לי, אוי, בתחת ומתפוצץ לי גם הראש. |
|
||||
|
||||
ההמשך הוא אכן ''ודוקר לי בתחת ודוקר לי בראש''. |
|
||||
|
||||
פרט חשוב לארכיבאי: השוטה היה גר סמוך לקיבוץ. |
|
||||
|
||||
ובמילים אחרות: בתחומי מדינת ישראל. |
|
||||
|
||||
אבל לא תמיד בסמיכות שהופכת את חגיגת הביכורים לאופציית הבילוי הראשונה לשכן הלא קיבוצניק. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
חולון? |
|
||||
|
||||
במחשבה ראשונה התקלת אותי, אבל בדווחי התנועה הבוקר שמעתי שכביש ירושלים תל אביב עמוס ממחלף שפירים ועד *קיבוץ* גלויות. |
|
||||
|
||||
אני לא ממליץ לך לנסות להשתתף בחגיגות הביכורים בקיבוץ גלויות. |
|
||||
|
||||
אני לפעמים מספר לאנשים שחזרתי עכשיו מקיבוץ דיפתונג1. בדך כלל זה לא מצחיק אותם. 1 "כיווץ דיפתונג" - תופעה לשונית. אף פעם אל תסביר בדיחה, במיוחד בדיחות לא מוצלחות. |
|
||||
|
||||
אני גר בין רמת רחל לקריית ענבים. |
|
||||
|
||||
לי נראה שצריך להיות גבול דווקא להבנה שאפשר לגלות לילדים שנקרעו מחיקים, אפילו אם החיק הספציפי הזה היה של אם אוהבת, דבר שעדיין לא הוכח סופית בשום פורום. אבל אני מציעה שכאן1 נחתום את עניין האיש המרושע ההוא. מפני שיש לי הרגשה שאם נמשיך בסטיה החמורה הזאת מנושא השיר, נגורש מפה בחרפה ע"י אותה ד"ר וישנה עצמה (בשבתה כבית הדין הגבוה לצדק שירי). והיות שאתה בעצם צודק לגבי משחקי חידות במקומות הלא נכונים, נראה לי שלא נותר לי אלא לעבור עכשיו למסלול האלטרנטיבי, דהיינו- היאלמות לעד (טוב, עד השיר הבא). 1 (כלומר כל עוד המלה האחרונה בעניין היא שלי). |
|
||||
|
||||
גם אני לא חושבת שיש כאן ''כתב חידה'', לכל היותר מדובר על חזרה של המשורר למקום ילדות, או מקום מוכר היטב, לאחר שנים. לא משהו שצריך לאתר על המפה כדי להבין. אין לי עצה או תושייה במקרה הזה, אלא רק לעניין התחבירי - הכברת הפעלים בזמן הווה והדפוס הכמעט אחיד של המשפטים בתחילת כל בית יוצרים תחושה ''כבדה'' ועמוסה, סטאטית ממש. ייתכן שזו היתה כוונת המשורר, ואז זה גם משתלב עם המסר המילולי, של חזרה תפלה ועצובה לאותו מקום. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |