בתשובה לדב אנשלוביץ, 06/05/01 0:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האסקפיזם נהפך לאומנות. התעסקות הזו בדו"ח כסמפטום. מיתווה ההסדרים העתידיים בין ישראל לפלסתינאים כפי שהובהר על ידי כל ממשלות ישראל למן 67 דרך - 75 הפרדת הכוחות, קמפ דייויד מספר אחד והאוטונומיה הבגינית (יופמיזם לעצמאות כפי שהיה ברור) וכלה באוסלו וקמפ דייויד השני - מתווה זה בבסיסו חזרה כמעט מוחלטת לקוי 67 מתוך כמה עקרונות: 1 כל ממשלות ישראל הסכימו ששאיפת השלום הישראלית איננה מיתרגמת לשאיפת כיבושים לשם כיבוש, והשטחים מ 67 הם קלף מיקוח שנכפה עלינו וצריך לנצלו לביסוס מעמדה של ישראל כישות מקובלת דה-פאקטו ודה-יורה על הסביבה המיידית והבינלאומית. 2 למרות כל הביקורת הפוסט-ציונית שנובעת בחלקה מגילויים ארכיוניים חדשים ומהסתכלות נטולת סנטימנטים על ההיסטוריה הקרובה, הרי שמדינת ישראל במהותה לא בחטא נולדה ושאיפתה המדינית היא לחיות ולתת לחיות ולהכיר בזכות האחר להגדרה עצמית. 3 נסיון ליטול את העוקץ מסיכונים אסטרטגיים מעבר לאופק הקרוב - הגעה להסדר מסוים עם הפלסתינים יתן אולי קמצוץ סיכוי לנטרל סיכונים גרעיניים וכיוב' מהמעגל המדיני היותר רחוק 4 הנטל של אחזקת השטחים הולך וגודל, כפי שצפו רבים וטובים, באופן שמתחיל להווה סיכון פנימי בכל שטח משטחי החיים. רק שבוע שעבר קנתה הממשלה את שתיקתם המיוסרת של המתנחלים בכמיליארד דולר - הבטחת רוה"מ לתת לצהל לנצח התגלתה כדיבור ריק מתוכן, על פי הודעתו. ימשיכו הם להיות בשר תותחי הפוליטיקאים. מכל ממשלות הליכוד, לאחת וחצי היתה דרך מוצעת - בגין החל בקמפ דייויד בתהליך שממנו נבהל לאחר מכן ונתן לבורג למסמס את שיחות האוטונומיה ואחר כך באה מלחמת לבנון. שמיר ניסה למשוך זמן, במודע ובתקווה שהחוסן הפנימי יחזיק מעמד עד אשר ימות הפריץ, ובאו 5 שנות אינתיפדה. את הטריק הזה ניסתה כבר גולדה, והיא עשתה זו ללא הרבה מחשבה ותכנון, בניגוד לשמיר, ובסופה היה יום כיפור. מכיוון שהמטרה הסופית היא לקיים חיי מדינה נורמליים - א לה אירופה(?) לפחות להוריד למינימום את סכנת החיכוך היומיומי ויותר מכך - את סכנת המלחמה הסופית בעתיד אסטרטגי כלשהו, ואפשרות הקיום השקט שלו רובם ככולם מיחלים, מה בדיוק אתה מציע? לא כיצד לפתור את האינתיפדה/מלחמה הנוכחית אלא עקרונות קונקרטיים אסטרטגיים ארוכי טווח שיביאו כמה שיותר קרוב לישיבה תחת הגפן המטפורית, על כל משמעויותיה. (או אולי הנחות המיתווה שגויות) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כזכור פרצו המהומות האחרונות אחרי פסגת קמפ דויד בהם הוצאו לפלשתינים הצעות מפליגות הרבה מעבר למה שהרוב בארץ העלה על דעתו. הם דחו את ההצעות האלה ומייד אחר כך פתחו במעשי האלימות. התרוץ היה ביקור שרון בהר הבית. השר לשעבר לבטחון פנים בן עמי סיפר (שמעתי את הדברים במו אזני), שנציג הרשות הבטיח לו מפורשות שאם שרון לא יבקר במסגדים לא יהיו מהומות, ואז הוא אישר את הביקור. כלומר, היה כאן ממש פתוי מתוכנן, כדי שייעשה מעשה שיהווה תרוץ. ביוני 2000 כשהפלשתינים כבר התחילו להרגיש את סיומם של הסכמי אוסלו הם פתחו במהומות שלא תפשו, אמנם, אז תאוצה, ועשו זאת למרות שברק היה מוכן להעביר לשליטת חד צדדית את אבו דיס. אז לא היה כל תרוץ אלא להפך, ובכל זאת . . . ועדת מיטצ'ל התבקשה ככל הידוע לי לקבוע את סיבת המהומות. היא לא עשתה זאת, ובכל זאת כתבה דוח גדול. על כך דברתי. לא הבנתי מדוע מצאת לנכון לדבר על דברים כללים של היחסים בינינו ובין הפלשתינים דווקא פה.הנושא הוא עיסוק בפרט מסויים. לו התייחסת לדבריי כאשר דברתי על דברים אחרים בנושאים אחרים, הייתי לבטח עונה לך, אבל לא אתחיל להרצות כאן את כל משנתי. עשיתי זאת בעבר ודברתי על נושאים שונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דב, היא הנותנת, לפחות לאור הכותרת שבחרתי לתגובתי. השקעת אנרגיה בדוח הזה - מה תועלתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאי. מאי 2000. האירועים אליהם אתה מתייחס התרחשו ביום לציון הנכבה הפלסטינית, שחלה מן הסתם ב- 14 למאי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |