בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 25/05/04 0:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
השאלה המהותית ביותר היא מה אתה קונה כשאתה קונה תקליט? אם התשובה היא שקנית חתיכת פלסטיק, הרי שהשמעת התקליט ללא הגבלה ובכל צורה היא רעיון הגיוני. אם התשובה היא שמה שקנית הוא חתיכת פלסטיק שבה יש לך זכות שימוש מסוימת ומוגדרת, הרי שכל שימוש באופן החורג מתנאי השימוש צריך להיות אסור. ובהמשך: האם קניית חתיכת הפלסטיק מעניקה לך (או לתחנת הרדיו או לכל גורם אחר) גם את זכות שיעתוקה? אם מדובר בחתיכת פלסטיק גרידא, הרי שאין שום סיבה לאסור זאת. אחרי הכל, את העותקים שתיצור מהתקליט לא תבצע על אותה חתיכת פלסטיק אלא על חתיכות פלסטיק אחרות לגמרי. אפשר כמובן לבנות מודל (תקף ותקין לגמרי) שבו מכירה של תקליט לתחנת רדיו היא אכן מלאה ולא מותנית ומגלמת בתוכה את כל הזכויות הקיימות והעתידיות, אך מחיר מכירה כזו יהיה הרבה מעבר למה שתחנת רדיו תוכל להרשות לעצמה בדרך כלל ותחסום למעשה את השוק בפני כל זמר חדש, שהרי שום תחנת רדיו לא תשלם סכום גדול עבור זמר מתחיל שעדיין לא הוכיח את "יכולת החזר ההוצאה" שלו. המצב בקניית יצירות אמנות שונה מהותית מהמצב בקניית מכונית או מחשב מסיבה פשוטה אחת: כשאתה קונה מכונית או מחשב אתה אכן קונה את הפלדה, הכסאות, המנוע וכל העבודה וההגות המגולמים בהם (כולל הפטנטים עליהם אתה *כן* משלם, משום שעלותם מגולמת במחיר הרכיבים) וזכות השימוש שלך כמעט לא מוגבלת. הסיבה לכך פשוטה: יכולת השיעתוק שלך אפסית. במלים אחרות, המכונית או המחשב מוגנים על ידי "הגנת הכדאיות": פשוט לא כדאי לך, מכל נקודת ראות מעשית, לשעתק אותם ואינך יכול להשתמש ביישות הפיסית שלהם כמות שהיא ביותר ממקום אחד בו זמנית. מאחר ומוכרי המחשב או המכונית יודעים זאת, אין להם שום בעיה למכור לך זכות שימוש מלאה ונצחית במוצר. הגורם שהתעלמת ממנו בתיאוריה שלך, בקיצור, הוא שאין דין מכירה אחת כדין מכירה שנייה. כשאתה קונה מוצר כלשהו, אתה עושה זאת תמיד על פי תנאיו של המוכר. לכן, השאלה הרלוונטית אינה אם קנית אלא באילו תנאים קנית, מה שמנער כל תקפות מהרעיון שהעלית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חושב שהשאלה המהותית היא מה אתה קונה כשאתה קונה תקליט. אבל זה לא אומר שאפשר לפתור אותה בקביעה שכשאתה קונה מוצר כלשהו, אתה עושה זאת תמיד על פי תנאיו של המוכר. השאלה מה המוכר מוכר זהה לשאלה מה הקונה קונה. (זאת נראית לי שאלה באונטולוגיה של האמנות. באיזה אופן היצירה מתקיימת, והיכן היא קיימת. בתווים? על התקליט? בראשו של המלחין או בראשם של המאזינים? אבל אני לא אפריע ואסיט את הדיון לשם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק, משום שיוזם העסקה1 הוא בעל המוצר הנדרש, מה שהופך אותו למרכיב החיוני בה ומכאן, למכתיב התנאים. 1 גם כאשר אתה נוסע ברכב ומישהו צועק לך "מוכר?" אתה יוזם העסקה, משום שהגריין הבסיסי לה הוא מכוניתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם היית מצפה מבית-המשפט לאכוף הסכם של מכירת הסיפרה שמונה? או של אויר על חוף הים? אפילו מטעמים מעשיים, אני חושב שאי-אפשר לדבר על מכירה של מוצר בלי להסכים מהו המוצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל המוצר כאן ידוע ויש לו בעלים ידועים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהי יצירת אומנות? ומי מחליט איזה שימוש ניתן לעשות בה, למרבה הצער זוהי עוד הכרעה שהושארה לבתי המשפט. לא רק כמה כסף צריכים לשלם לאמן, לחברת התקליטים , למחזיקי זכויות היוצרים. לא רק מהו שימוש הולם, מה המסגרות שמותר להפיץ את היצירה, להעתיק אותה וממנה, לשנות וליצור יצירה חדשה... אלא אפילו חובתו של הקונה, להציג את יצירת האומנות בצורה מסויימת ובמקום מסויים, תוך השקעה כספית רצינית, כדי שהיא לא תיפגע ושהאיכויות שהיוצר יצר בה לא יפגעו. וזכורה התביעה של הפסל אגם, בקשר לאחזקת המיזרקה של כיכר דיזנגוף. ( שתיפעולה לפי מה שהאמן תיכנן, הצריך דמי אחזקה אסטרונומיים, שלא לדבר על כך שיש מי שרוצה להעיף אותה לחלוטין, ולבטל את הכיכר, דבר שהפסל מן הסתם לא ממש יתלהב ממנו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי היית רוצה שיכריע מהי יצירת אמנות ואיזה שימוש ניתן לעשות בה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אתה זה שהכנסת אתה את עניין השכפול, הוא לא כל כך קשור למה שאני דיברתי עליו (והוא גם נושא שנטחן באייל עד דק). ברור ש"שכל שימוש באופן החורג מתנאי השימוש צריך להיות אסור" (זה כמעט טאוטולוגיה); השאלה היא מהם תנאי השימוש הסבירים (ומי קובע אותם). יש להניח ששום חברת תקליטים לא תתיר לקונים לשכפל כרצונם את היצירה. נסכים שאסור לתחנת הרדיו לשכפל את הדיסק; ונוכל לחזור לשאלה שעליה כן דיברתי, שהיא התשלום ליוצרים (שאיתם לא היה לתחנת הרדיו שום משא ומתן, לפחות לא ישירות בנוגע לדיסק שהרדיו קנה). זה עדיין כן נראה לי אנלוגי למכונית והפטנטים שבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שציינתי בתשובה קודמת, תנאי השימוש הם התנאים שקבע המוכר1. בכל מצב אחר, אין מדובר בעסקה מרצון. מרגע שעקרון זה מוסכם, שאלת התשלום ליוצרים אינה רלוונטית לעקרון שבדבר, משום שהיא פועל יוצא של תנאי המוכר. אפשר כמובן לדון במה שראוי למוכר (חברת התקליטים, היוצרים, גוף אחר) לדרוש תמורת העסקה, אך כפי שאני מבין את הדברים, מול גופים משדרים אין דרך לעשות את הדברים אלא באמצעות תמלוגים. ביחסים בין היוצרים לגוף המשווק/מפיץ/מכיל, הדברים יכולים להיעשות (ואף נעשים במקרים מסוימים) באופן אחר. 1 הדיון במרכיבי המונח "מוכר" ומה הוא כולל נראה לי טפל למהות העניין. לצורך הדיון, אין זה משנה אם חברת התקליטים מגלמת בעסקה שלה את רצונם והאינטרסים של המלחין והתמלילן או את רצונה בלבד (במקרה ושילמה להם סכום עבור כל הזכויות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהערת השוליים אתה כותב "לצורך הדיון, אין זה משנה אם חברת התקליטים מגלמת בעסקה שלה את רצונם והאינטרסים של המלחין והתמלילן או את רצונה בלבד (במקרה ושילמה להם סכום עבור כל הזכויות)." לצורך הדיון שאני פתחתי, זה כן משנה: זו בדיוק השאלה. אבל אנחנו מתקדמים, כי יותר למעלה דווקא כן התייחסת לזה: "מול גופים משדרים אין דרך לעשות את הדברים אלא באמצעות תמלוגים.". אין דרך, מאיזו בחינה? מבחינת סבירות עסקית? למה? אם אני מבין נכון, היום אין דרך אחרת מבחינה חוקית. האם אתה תומך במצב חוקי זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתכוון, מצד ההגיון. בניגוד לסרט או ספר -- שתי תבניות יצירה הניתנות להכמסה -- שצפייה או קריאה בהם פעם בודדת (או מספר פעמים קטן ביותר) מספקת את צורכי רוב הקהל באופן מלא, מוזיקה היא סוג יצירה שצרכניו נהנים לשמוע פעמים רבות, שוב ושוב, ולעתים קרובות תוך כדי עיסוק בדברים אחרים. לכן, מנגנון (כמו תחנת רדיו) המאפשר שידור של מוסיקה פעם-אחר-פעם לציבור רחב אינו ''עוד דרך'' אלא, במקרים רבים, הדרך העיקרית ולעתים היחידה בה היצירה נחשפת בפני הקהל הפוטנציאלי. נוסף על כך, ידוע מראש שלא ידועה מראש מידת הניצול (כלומר, השמעות) של היצירה לאורך זמן. בגלל סיבות אלו, קשה מאוד לכמת מראש את התגמול הצריך לנבוע ליוצרים או באי כוחם בעבור זכות שידור גלובלית של היצירה. במלים אחרות, תשלום תמלוגים לפי כמות השמעות הוא הכרח המציאות גם עבור היוצרים וגם עבור המשדרים, כדי להמנע מטעות קשה לכיוון כלשהו. הטעות הקשה קריטית במיוחד, כמובן, עבור היוצר כי בעוד תחנת הרדיו יכולה להתנחם בכך שהטעויות וההצלחות תאזננה את עצמן, היוצר יתקשה להתמודד עם טעויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה את הנזק הקריטי שיש כאן לטעויות. בוא נראה בדיוק. נסתכל, לצורך הפשטות, על מצב בו המבצע סוחר ישירות עם תחנת הרדיו, בלי חברת תקליטים. המודל שלי, אני מזכיר, הוא ששני הצדדים יסכימו על מחיר גלובלי, ותמורתו התחנה תקבל רשיון לשימוש בלתי מוגבל. טעויות יכולות להיות בשני הכיוונים. אם התחנה העריכה את היצירה יותר מדי, ובסוף משמיעה אותו מעט, אז היא הפסידה כסף1 - אבל כפי שציינת, זה מתאזן על-פני הרבה שירים. המבצע הרוויח יותר ממה ש"מגיע לו" - אבל במובן שבלתי נמנע שיקרה לפעמים בכל מקום בכלכלת שוק: מוכר מצליח לשווק בהצלחה, לזמן מסוים, מוצר שמתברר שהוא כושל. לא קרה אסון. מה קורה אם התחנה העריכה את היצירה פחות מדי? כלומר, התברר במפתיע שהיא להיט היסטרי, והיא מושמעת ללא הרף למרות ששילמו תמורתה מעט? לתחנה זה בוודאי טוב, היא קיבלה הרבה בזול. מה עם המבצע המסכן? נזכור שהוא הסכים למחיר, כך שכנראה גם הוא לא חשב מראש שהיצירה שלו תהיה להיט (או לפחות לא העריך את יכולתו לשכנע בכך את התחנות). הוא אולי יאכל את הלב על כך שהוא קיבל מעט, אבל הוא לא באמת *הפסיד* מזה - זה לא שההשמעות הרבות כרוכות בהוצאות עבורו. נהפוך הוא, הוא יכול להתנחם בכך שההשמעות מקדמות את מכירת האלבום שלו, ואת ערך השוק שלו בשיר הבא שהוא יוציא. שוב, לא קרה אסון. אם יש חברת תקליטים שמתווכת ביניהם, או אף מתווכת במובן החזק - משלמת למבצע עוד לפני שהוא מקליט את יצירותיו, ומקבלת את הזכויות עליהם - ברור שבינה לבי תחנת הרדיו הטעויות עוד יותר מאזנות זו את זו; בינה לבין המבצע יש אותו סיפור כמו בינו לבין תחנת הרדיו. אותו דבר, בערך, בין המבצע לבין התמלילנית והמלחינה (תחת המודל שהוא קנה מהן בסכום גלובלי את הזכויות). סביר שזמר חדש ולא מוכר לא יוכל להרשות לעצמו לקנות שיר מאהוד מנור; אז מה. ויכול להיות שמלחין יגלה ששיר שהוא מכר בזול הופך ללהיט היסטרי, ואף משוכנע שזה בזכות הלחן; אז ערכו של השיר הבא שלו יעלה. אני לא רואה הבדל בין השוק הזה לכל שוק חופשי אחר. נשווה, שוב, למקרה שוק אחר: אני קונה מעבד מזון, ובעצם לא יודע אם אשתמש בו הרבה או מעט. אני עושה איזשהו ניחוש, ולפיו מחליט כמה כדאי לי לשלם. לפעמים אטעה; זה לא סיבה לעבור למודל מסובך לפיו אני אשלם ליצרן המעבד פר שימוש. (קודם אמרתי את זה על מכוניות, והשבת בטיעונים של זכויות היוצרים; כפי שראינו, זה לא הענין כאן). 1 בכפוף להנחה, שעל הבעייתיות שלה דיברתי במקום אחר בפתיל, שיש משמעות כספית מבחינת התחנה ליותר השמעות או פחות השמעות של שיר כזה או אחר, בנפרד מעניין התמלוגים - נניח דרך אחוזי האזנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי התפתחות הדיון, השאלה היא מעשית נטו: האם משתלם ליוצרים/חברות תקליטים/תחנות רדיו לאמץ מודל כזה? הטענות שלך, בהקשר זה, בהחלט תופסות. יש הגיון במערכת של תשלום גלובלי עבור הלקוחות שאתה רואה מול עיניך עושים שימוש במערכת כזו. אני סבור שביחס לחברות תקליטים (או כל מתווך דומה) ותחנות הרדיו גם תיאור מערכת השיקולים נכון. הבעיה, להערכתי, היא עם היוצרים. במודל שלך מובלעת הנחה שרוב הטעויות ניתנות לתיקון ומתאזנות לאורך זמן. לדוגמה, אם יוצר מכר בזול שיר א', הוא יחכים וידע למכור שיר ב' במחיר מפולפל, שיתגמל אותו טוב יותר. להערכתי, זו הערכה שגויה. מספר סיבות לכך: א. לבד ממקרים חריגים, רוב היוצרים מוציאים מספר קטן יחסית של אלבומים, ומרווח השנים ביניהם גדול יחסית.1 במקרה כזה, קל (ואולי אף נכון) יהיה מצד תחנת הרדיו לטעון כי הצלחת התקליט הקודם אינה צריכה לקבוע את תנאי התקליט הבא. ב. לא ברור אם חוזה המכירה שאתה מציין נוגע לשילוב ספציפי בין מלים, לחן, עיבוד והקלטה (כלומר, שיר בגרסה מסוימת) או שהוא תקף לגבי הקלטות חיות של שיר, אוספים, מיקסים, הקלטות חוזרות, הקלטות עם מלים אחרות, וכדומה. מאחר וחלק ניכר מהכנסותיהם של יוצרים בא מהוצאה מחודשת של יצירות באריזה חדשה, הדבר מקטין עוד יותר את הכדאיות למכירה גלובלית מבחינתם (ולהיפך, מבחינת תחנת הרדיו). ג. ההסכם המצוין רחוק מלהיות משביע רצון או רצוי מבחינתם של יוצרים הפעילים רק באופן חלקי או לעתים נדירות. ליוצר שהוציא 3 תקליטים לאורך עשרים שנה כמו שמוליק קראוס, נאמר, זו עסקה לא כדאית. 1 כמה דוגמאות אקראיות, בכוונה של יוצרים בולטים ואהודים לאורך שנים: אהוד בנאי הוציא שבעה אלבומים ב-17 שנים; דני סנדרסון הוציא 8 אלבומים ב-22 שנים; יוני רכטר הוציא 11 ב-26 שנים; ברי סחרוף 9 ב-14 שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(סליחה על האיטיות שלי בתגובות כאן) קודם כל, אני צריך להזכיר את מסגרת הטיעון שלי: אני טוען שהמודל שאני מציע הוא טבעי יותר מבחינת השוק חופשי, לאו דווקא שהוא טוב יותר. ההפך: יכול להיות שהוא מאוד רע, מבחינת ההערכה שלנו לתוצאותיו. לכן אני שמח שדווקא אתה מתווכח איתי. נתחיל מ-ב': החוזה שאני מציע בין המבצע לתחנת הרדיו הוא להקלטה מסוימת. אתה יכול לקרוא לזה "שילוב ספציפי בין מילים, לחן, עיבוד והקלטה", אבל נראה שבכך אתה מניח אפריורי שכל אחד מאלו הוא מרכיב בעל זכויות בהקלטה שאותה תחנת הרדיו מקבלת, למרות שרק ההקלטה היא המוצר שבו תחנת הרדיו משתמשת ישירות. גם אם מקבלים שליוצרים יש זכויות על המילים והלחן, נראה לי יותר הגיוני שהם יעבירו אותן למי שביקש מהם את היצירה (המבצע, או המלחין מהפזמונאי, או הפזמונאי מהמלחין). ההפך, המודל המקובל היום נראה לי מוזר: המבצע מוכר הקלטה לתחנת הרדיו, ואומר להם: "תראו, אמנם שילמתם לי, אבל בעצם אתם לא יכולים עדיין להשמיע את השיר: אתם צריכים עוד להיכנס למשא ומתן עם המלחין והפזמונאי." (למה לא עם הנגנים, אגב? למה אין לגיטריסט זכויות לתמלוגים על הסולו שלו?) מה באשר להקלטות חוזרות, רמיקסים, וכו'? לפי הצעתי, כשהמלחין מוכר את הלחן למבצע, המבצע חופשי לעשות בלחן כל שימוש (איני נכנס כאן לסוגית שימושים הפוגעים ביצירה עצמה; נניח שכל הביצועים והרמיקסים נשארים נאמנים ללחן המקורי). ההכנסות הנוספות שיכולות להיות למבצע מהקלטות אחרות פשוט צריכות להיכנס כחלק מהערכת ההכנסות מראש, בשלב המו"מ בינו לבין היוצרים. באופן דומה, אם מלחין קונה מילים מפזמונאי, הוא יוכל אחר-כך למכור את השיר המולחן לעוד ועוד זמרים, מבלי לערב בעניין שוב את הפזמונאי; שניהם צריכים לקחת את זה בחשבון במו"מ הראשוני. מה היתרון בכך על-פני הסדרים של תמלוגים? (1) פישוט העסקאות: כל העסקאות בדרך הן בין שני צדדים. (2) מניעת הצורך במנגנון מסובך של מעקב נצחי אחרי השמעות. מה החסרון? אני מסכים איתך: קשה מאוד להעריך מראש את פוטנציאל השוק של מילים ולחנים. סביר שליוצרים כדאי יותר מנגנון של תמלוגים שוטפים. אבל עכשיו אני מחזיר אותך לתגובה הראשונה שלי בפתיל: השאלה היא מה בכלל כוח השוק שלהם. האם, ללא רגולציה או קרטל, סביר שהם יוכלו להכתיב מנגנון כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חשבתי על ההקלטה כיחידה מוכלת שכל דמי זכויות היוצרים ליוצריה מגולמות בה מראש, כך שאין צורך במשא ומתן נפרד עם המלחין, הזמר, העוזר האישי של הזמר, הנגנים, וכדומה. מתוך כך, נראה לי כי שאלת ההקלטות החוזרות, רמיקסים, וכו', אינה נוגעת כל-כך לצד היוצרים כי אם לתחנת הרדיו הצריכה לקבוע גבול מוגדר מאוד מתי יצירה או סדרה של יצירות (תקליט) שונה מספיק מן המקור כדי להוות יצירה חדשה (כלומר, דורשת רכישה נפרדת). באופן כללי, אני לא חושב שעל תחנת הרדיו לעשות עסקים עם יותר מיישות אחת בכל פעם. אחרת כל העניין מתפוצץ לאלף עזאזלים. דרך כזו מנוגדת להגיון כלכלי פשוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לפסקה השניה שלך, זה דווקא לא נשמע לי הגיוני; למה לא להשאיר את זה לשיקולו הבלעדי של מי שמוכר את ההקלטה (ואת הרמיקס)? אם לדעת התחנה ההקלטה החדשה לא שווה תשלום גבוה (או תשלום בכלל), בהינתן שכבר יש לה זכויות על ההקלטה הישנה, זכותה לא לקנות, ולוותר על השמעתה. באשר לפסקה הראשונה והשלישית, האם תסכים איתי שאם כך, אין הרבה טעם כלכלי בשיטה של תמלוגים? זה עדיין אפשרי; התחנה תעביר תמלוגים על כל השמעה למי שמכר את ההקלטה, וזה יעביר תמלוגים (מן הסתם קטנים יותר) ליוצרים. אבל זה מחזיר אותנו לסרבול שלדעתי הוא לא הגיוני כלכלית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |