בתשובה לרן בר-זיק, 29/04/01 14:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא מבין מה ההתלהבות מדיווידנדים. מעבר לבעיות המס שזה יוצר, זה די בלתי-רלוונטי, כפי שהוכיחו מילר ומודליאני: קחו חברה עם 100 בעלי מניות. אם החברה מחליטה לחלק 100 ש"ח כדיבידנד, 1 ש"ח למניה, אז ערך המניה יירד במקביל מ-(X) ש"ח ל-(X-1), משום שעכשיו יש בחברה פחות מזומנים – המניה משקפת (גם) את הערך הנכסי של החברה (בפירוק ומכירה). כל בעל-מניות לא הרוויח ולא הפסיד מהמהלך. הוא אדיש (פרט למס) לעניין הדיבידנד. אבל יותר מכך: נניח שכל בעל-מניות מחזיק בכמה מניות של החברה, נגיד שיש לו עשר מניות, נגיד ששווי כל מניה הוא 10 ש"ח לפני דיבידנד. (א) אם הוא ימכור מניה אחת, הוא משיג בעצם את אותו אפקט של דיבידנד: עכשיו יש לו תשע מניות בשווי 90 ש"ח, ועוד 10 ש"ח. (ב) לו החברה היתה מחלקת דיבידנד, היו לו 10 ש"ח דיבידנד מזומן (שקל מכל מניה), וערך המניות היה יורד ל-90 ש"ח, כלומר תוצאה זהה. המסקנה של מילר+מודליאני היא שלא רק שבעל מניות הינו אדיש לחלוקת דיבידנד, אלא שאם יש לו העדפה למזומן, הוא יכול "לחלק דיבידנד לעצמו", על ידי מכירת חלק מהמניות שברשותו. (והכל נכון רק לגבי חברות בורסאיות, עם סחירות סבירה, ללא עניין בשליטה בחברה וכדומה.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
:-) הסבר פשוט וממצה, וגם נכון למצער, רק בתיאוריה, כפי שגם אתה ציינת בסוגריים. ההנחה הסמויה במודל של מודליאני ומילר (הם זכו בנובל על זה, לא?) היא שאין השפעה של בעלי מניות מסוימים על מדיניות החברה. כלומר שקל שנותר ביתרות המזומנים של החברה יכול להיות מתורגם או לערך חברה או לדיבידנד. אבל במציאות המזומנים עוברים לבעלי העניין: מר תשובה קונה מטוס פרטי, שני קונה קבוצת כדורגל, שלישי מכניס את בנו כיועץ חיצוני בשכר של מאות אלפי שקלים. המזומן לא מתורגם לשווי חברה אלא זורם לו אל בעלי העניין ובבורסת ת"א - כמעט כל המחזיקים במניות הם בעלי עניין. שנית ולא פחות חשוב, מתן דיבידנד באופן קבוע מחזק את תפיסת הבורסה כמכשיר השקעה, כ"משהו ממשי" ולא כזירת הימורים מסתורית חסרת קשר למציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע לגבי הנובל. אני מקווה שכן, כי אני חושד שמצאתי פרכה בטיעון. האם ידוע לך עד כמה הוא נתמך אמפירית? אבל בכל מקרה, יש הרבה תיאוריות למה ממשיכים לשלם דיבידנדים. הטענה (ד"ר זוהר גושן) היא שחברה שמוציאה את המזומן שלה צריכה לגייס הון בשוק החופשי, נניח בהלוואות, ואז כבר יכניסו לה הבנקים ריבית שמתאימה למעללים של מנהליה, ולסיכון האמיתי שלה. זה נשמע ראוי ומתגבר על בעיית האפאתיה של בעלי המניות. עוד טענה היא תיאוריית האיתות: אם אני משלם דיבידנד, סימן שהרווחתי, אם אני לא משלם, סימן שממש בעייתי לי. החוק הישראלי החדש אימץ את הגישה הזו, ומאפשר לשלם דיבידנד מתוך הפסדים צבורים(!) אם רק גיליתי בשנתיים האחרונות סימני התאוששות (=רווח). זה עדיין נשמע מפגר. האם האיש הקטן ברחוב, או האנליסט הבינוני בפורש, באמת צריכים את זה? הם לא יודעים לקרוא את מצב החברה? יש אפילו Plain English Rule בשביל לעזור להם. אז גם אם לא מאותתים להם, וגם אם בוחרים שדווקא בעלי המניות ישמרו על התאגיד ולא הבנקים, בעלי-המניות עדיין מחזיקים במספיק כוח, וכשהם לא מרוצים, הם פשוט מוכרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |