|
||||
|
||||
שלמה, אני חושש שאני צריך לזעזע אותך. חוקרים שבדקו את מקרה הברווזון המכוער הגיעו למסקנה שמדובר באגדת ילדים. כן, כן. לא נמצאו כל שרידים של הברוזון, ולא עדויות של ברוזים או ברבורים שהכירו אותו בילדותו או בבגרותו. מתברר שהנס כריסטיאן אנדרסן בדה את כל הסיפור מליבו כדי להוכיח לילדים הדחויים על ידי החברה שיש תקוה. לענייננו, ההבדלים בין ברווזים וברבורים אינם רק מורפולוגיים, אלא גם התנהגותיים. אם בעל חיים גדל בתוך להקת בעלי חיים זרה לו, והתנהגותו היא נלמדת ולא אינסטינקטיבית, הוא לא יוכל להסתגל לקבוצה ה"אמיתית" שלו ולהיפך. אני מוצא את סיפור "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי רלוונטי יותר: אחד השעשועים האכזריים המתוארים בספר הוא לכידת ציפור, צביעתה בצבעים עזים ושיחרורה. הציפור מנסה להתחבר לבני מינה, אך נדחית ומותקפת עד למותה הבלתי נמנע. "המטען התרבותי" שלה, כלומר - משיכתה ללהקה (שוודאי היא אינסטינקטיבית ולא נלמדת) לא איפשר לה להיות משהו אחר: ציפור השייכת ללהקה, בכל מחיר, ללא קשר לתחושות הלהקה (שגם אצלם מדובר ביצר התגוננות פשוט ולא ברוע לב). |
|
||||
|
||||
כבר הפילוסוף הבריטי יום הצביע, ובדין, על כך שאין לגזור ought from is. מתאור מצב דברים מסויים אין לגזור "מן הראוי שכך יהיה". דומני שהאסטרטגיה הטעונית המתכנסת לעליבותה והכרחיותה של חוסר אפשרות הבחירה, עדיין תתקשה להכתיב לנו הכרעות קיומיות. ואגב, גם אם יצביעו על הכורח בקיום להקתי אצל ציפורים, נמלים או ג'וקים, עדיין אנו בכל זאת הפרימטים המורכבים ביותר בשכונה, ככל הידוע. ואף אם כן הדבר, מהי בדיוק המקבילה האנושית ללהקה? המצב ההופכי הינו כמובן זה של רובינזון קרוזו - שהסתדר אגב לא רע בבעזרת תושיתו ובחברתו של ששת. אבל האם אינדיוידואלים שחיים תוך פרטיות מירבית בישוב דליל אוכלוסין באלסקה או בצפון נורבגיה - האם הגדרת להקה חלה עליהם? ומה בנוגע לזוג אוהב בטקסס, ביורקשייר או בהנובר? האם אין בקיום זוגי דרגה של אוטונומיה? ועוד, האם ללהקת אנוש מסויימת יש מונופול על פרטים? אכן, בבריה"מ או באנגליה הכפרית של המאה ה-15 היו מגבלות חמורות על ניידות (שלא חלו אגב במקרה של אנגליה על אנשי ספר, תלמידי אוניברסיטה או שחקנים נודדים). אך כיום אנו נמצאים בעידן של ניידות ופתיחות, ויהיה קשה יותר לקב' אנושית מסויימת לנכס פרטים תוך שטיפת מוח וצורות שונות של כפייה בריונית החוסמות כביכול מציאותן של הוויות חיים אלטרנטיביות. אכן, מהכתוב עד כה עולה במידת מה, בפראפרזה על דברי טובייה החולב בכנר על הגג, שלהיות יהודי בישראל, גם אם אין זו בושה, מצד שני, גם אין זו תמיד מציאה כל כך גדולה. ובכן, האם עלינו לקבל את דבריו של סרטר שהתכנסות, ובמידת מה התאבנות הוויתנו מסביב ליהדותנו הינה בגלל האנטישמי המאזכר זאת? כלומר שיהדות ואנטישמיות "הולכים תמיד קומפלט"? עלינו לזכור שחלק מהאתוס הציוני של היהודי החדש הנוצר כאן הינו למעשה ריאקציה הופכית לאנטישמיות, נסיון "להראות לו" לאנטישמי שאנו לא כאלה. כקוריוז מעניין זכור ספרו של ארטור קסטלר האנגלי (ממוצא הונגרי-יהודי) שביקר בפלסטינה בשנות ה-30 ותאר את הצבר הטיפוסי - התמיר, השרירי, העז כפלדה, בעל העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני. כקוריוז אחר ציינתי לעצמי את נאומו של עיזר וויצמן בבונדסטאג לפני כשנתיים דומני, בו הדגיש שוב ושוב את הצבאיות היהודית, זו התנכ"ית וזו המודרנית, תוך ציטוטים מהתנ"ך. נאום זה אמנם זכה לתשואות חמות, אך דומני שהבחנתי בהבעת תהייה בפני כמה מהצירים (בנוסח, מה בדיוק רוצים מאיתנו?) ואולי אף בתנועת ביטול מבודחת של הקאנצלר קוהל תוך שהוא נפנה לקבוצה כלשהי. אז מה עושים? סמנטיקה, וטענות על חופש הבחירה? הצחקת את האנטישמי.להיות "יהודי גאה"? גם זה כבר שחוק ומוכר. "הכרת ההכרח" כביכול ודאייה לקראת הגמרא ושולחן ערוך, הקבלה, או להבדיל, מכללת עלמא וארון הספרים היהודי? נו טוב אבל שיהי מתוך בחירה ממשית ולא מתוך "דווקא" בנוסח "הם אומרים שאני כזה, ואף אם בניגוד לברוטוס הם אינם תמיד "אנשים מכובדים", בכל זאת, אדרבא ואדרבא". אבל מה, מה עושים? נו אז אולי נעזוב לרגע הגדרות נאכפות על ידי קולקטיבים כאלה ואחרים ננשום עמוק, נשתחרר מעט, ונשאל את עצמנו משהו על החיים הראויים, אלה שראוי לחיותם. "אנוכי שכמותך, ומה עם הגורל הקולקטיבי,השורשים, המטען, האם אתה חושב ברהבך שאתה יכול להתקיים ללא אלה? "הקולקטיב זה הכל, אל תהיה תרנגול". אמנם אני זוכר מישהו שלפני שנים רבות-בדומה לדיוגנס שהלך עם הפנס וחיפש אנשים דוברי אמת - אותו מישהו בחן אנשים ברוב קשב, אך מעולם לא הצליח להבחין בשורשים מתחתם. נו תגידו, זוהי היתממות. בכל זאת, הזכרון שלנו נע מעבר לקיומנו הפרטי לקראת משהו מחזק ונותן כוח, וכך גם הוויתנו, לקראת השפה, ההווי המשותף, לקראת כל אותם גורמים המאיישים את הוויתנו. נניח לרגע שאתה נפגע בשעת מבצע או ממכונית תופת, ובשבריר התודעה הבא אתה מוצא עצמך מוטל מתעוות על צידך, ויודע, יודע שאלה רגעיך האחרונים. בשעת שקיעה זאת לאינסוף, כשכל הקולות והמראות סביבך נפוגים, לפתע דומה עליך שאתה שומע בבהירות את ההצעה הבאה: למות לאלתר, או להיות במשך 50 השנה הבאות קבצן בבומביי. אתה שם לב בצלילות מפתיעה, כשמרחב אפשרויות שלם נגול לפניך, שלא מדובר עיסקת "גילגול" אלא באפשרות המשכיות של הזכרון והתודעה: הכל יהיה נוכח שם בתודעתך, רק שאתה תהיה לא שם. שנים תמשיך להעסיק את הקרובים עליך האניגמה להיכן נעלמת בלי להשאיר כל עקבות. ואותך כקבצן המשתרך בסחבות בבומביי בין ההמון הצפוף עוד תמשיך להעסיק שנים רבות האפשרות "לחזור איכשהו" ולהודיע "הייתי חייב לקחת פסק זמן מהכל, אל תשאלו יותר" או משהו בדומה לכך, והכל ישוב להיות כבראשונה. אבל הגעגועים, הגעגועים האלה לקראת קיום מלא שהיה ואיננו, שיתעצמו עוד יותר בידעך שבאותה שניה בה העניין יופר, למשל בטפסך במדרגות הקונסולייה הישראלית, תתמוטט וזה יהיה הסוף. ובכן, עשיתי כאן מה שאינשטיין כינה "ניסוי מחשבתי", אך הינחתי הנחות ואילוצים חזקים מדי, נא לשים לב. במציאות איננו זקוקים לדימויים של "עסקות בומבי" בשביל להניח שלא בדין שהמציאות הקיימת היא האלטרנטיבה היחידה וההכרחית לעצמה, בבחינת "הטוב שבעולמות האפשריים". לשום הוויה לא חייב להיות מונופול על קיומך החד פעמי כאינדיוידואל. וברוח אדם סמיט ניתן לדבר אמנם על אותה יד נעלמה, ההופכת אדם המחייב עצמו כאינדיוידואל, בבחינת אדם חופשי, גם לפרט מועיל יותר לקולקטיב. |
|
||||
|
||||
אינני טוען שאינך יכול לחיות במנותק מהקולקטיב. טענתי היא שהקולקטיב יחיה תמיד בתוכך. אתה יכול לא לספר לילדיך דבר על כך, ואז הם ישתייכו לקולקטיב אחר. |
|
||||
|
||||
איזו אנלוגיה יפהפיה למושג היד הנעלמה! |
|
||||
|
||||
The case of whether one is a Jew or not is -in my opinion- clear-cut. You either are technically a Jew or you are not. If you are not a technically a Jew then eating falafel and putting on tefilin daily will not make you Jewish. Religion is the only common aspect of Jewish people around the world. Whether one follows all, some or none of its laws is another matter.
|
|
||||
|
||||
בוודאי שאפיון היהודי ככזה הוא טכנית חד משמעי. אך כשם שיתכן מתקן אלקטרוני שהוא גם מתקן התקשרות לאינטרנט וגם טלפון סלולרי, כשם שיתכן עץ שהינו בעל שני צבעים ויותר, כך גם יצור מורכב כאדם יכול להתאפיין על ידי יותר מתכונה מגדירה יחידה. השאלה שנרמזה כאן הינה עד כמה אנו יכולים באופן חופשי ובנסיבות משתנות להדגיש או לעמם, לאמץ הוויתית או להתעלם מהמאפיין החשוב הזה. ברור שבחו"ל המאפיין היהודי ואפילו דרגה כזו או אחרת של אידישקייט ועסיסיות שורשית יהודית הינה במקרים רבים יסוד מבורך. כגון תחושת סולידריות הדדית ומקור נחת באינטרקציה בין אנשים, האפשרות למצוא אינטרקציות נעימות ותומכות במסעות במקומות שונים וכד'. וכמובן, האיכויות היהודיות היחודיות והמלבבות כמו בסרטיו של וודי אלן למשל. מדובר בפרוש באיכויות העשויות להוסיף גוונים נוספים גם ללא יהודים, ואני נוקט כאן גם עמדה כללית יותר המדגישה את חשיבותו המבורכת של הגוון והפלורליזם נוסח ג'והן סטיוארט מיל (ככל שהגוון גדול יותר וההומוגניות מצטמצמת, כך חשיבתנו עשוייה להיות פורייה יותר). יחד עם זאת, בישראל, השואפת ליצור לכידות בין אנשים ממדינות רבות שאין לכאורה הרבה מהמשותף ביניהם, מודגש מלכתחילה וזמין מאד היסוד היהודי, עד שרבים תוהים עד כמה אימוצו כפוף לאקטים רצוניים.וכך גם התגובות המקוטבות של התנערות טוטלית או יהדות מלאה מאידך, ללא הרבה גווני ביניים ברי השפעה על ההוויה הישראלית. בהקשר זה יש לזכור שלרבים במאה שלנו ובמאות קודמות היהדות היתה גם מקור אסון פרטי וציבורי, עקב חוסר סובלנותם של אחרים. כך אם כן, שאלת האסרציה העצמית של יהדותך אינה תמיד יכולה להנות מנינוחות פרגמטית, בגלל שילהובם ופראותם של אחרים, לצערנו. כל בריונות מחפשת סיבות-לכאורה להתלות בהם ודומה שרדיפת היהודים הינה אמתלה וותיקה במיוחד, בניגוד למשל לרוכבי האופניים, הנעים על הכבישים רק 100 שנה, אבל גם זה עשוי לקרות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |