 |
בכל פעם שמדברים על המוות כחלק בלתי נפרד מתקומתנו אני נזכר בקטע מהספר מלכוד 22:
"יוסריאן חשב שהוא מבין למה ראתה בו הזונה של נייטלי אחראי למותו של נייטלי ורצתה לרוצחו. למה לא, לעזאזל? זה עולם גברי, ולה, ולכל צעיר אחר, יש כל זכות שבעולם להאשים אותו וכל מבוגר אחר, בכל טרגדיה בלתי טבעית הנוחתת עליהם; בדיוק כשם שאותה, אפילו בכאבה, ניתן להאשים בכל מצוקה מעשה ידי אדם הניחתת על אחותה הצעירה ועל כל שאר הילדים הקטנים ממנה. במוקדם או במאוחר חייב מישהו לעשות משהו. כל קורבן הוא נאשם, כל נאשם קורבן, ובמוקדם או במאוחר חייב מישהו לקום ולנסות לנתק את שרשרת הרגלי התורשה המטונפת, המסכנת את כולם. באזורים מסויימים באפריקה עדיין נחטפים ילדים קטנים, בידי סוחרי עבדים מבוגרים ונמכרים תמורת כסף לאנשים המוציאים את מעיהם ואוכלים אותם. יוסריאן התפלא על כך שהילדים יכולים לשאת קורבן ברברי מעין זה בלא לגלות סימן קל שבקלים של פחד או כאב. הוא הניח כי אכן הם מצייטים בהבלגה רבה כזו, שאם לא כן, ניתח בהגיון, היה המנהג גווע, שכן שום כמיהה לעושר או לחיי נצח אינה יכולה להיות כה עזה, הוא חש, עד כי תוסיף להתקיים על תוגתם של ילדים."
מילכוד 22 ג'וזף הלר תרגום: בני לנדאו, בני הדר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש