בתשובה להקשה המקשה, 10/05/04 0:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האמת היא שגם בתקופה שאתה וחיימון קלעתם במבות זה ללוע זה - טרם הומצאה הבמבה :-) |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני וחיימון מעולם לא הנחנו לזוטות מעין אלו לעמוד בדרכנו. אם תהית אי פעם למה כיוון המשורר כשכתב את השורה הראשונה בבית האחרון של "ברכת עם" (בשפת הקודים הפרטית שלנו, כינינו אותו בחיבה "תחזקנה"): "מי בז ליום קטנות? הבוז למתלוצצים!" עכשיו את יודעת התשובה. קצת התרעמתי עליו כשרמז לצפירתי הנ"ל בשורה "ולמה, המפגרים, פעמיכם כה בוששו?" אבל איך יכולתי שלא לסלוח משהוסיף בית אחר להנצחת אותו ליל: "הן סופרים אנחנו את נודותיכם וחובבים זעת האף, היורדים לחיימון ומשובבים איברו הגא, השומה בכף." וכמובן שגם שיר זה סורס לצרכי תעמולה ע"י החברים המפא"יניקים של ניצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלמלא הילדים בקהל הייתי מספר לך מה עשינו לשיר ''מלאו אסמינו בר'' בנסיבות דומות (או אולי דומעות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא לדבר על מה שמתרחש בפרדס ליד השוקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובל נשכח גם מה שעשינו למיכל בבוקר מעורפל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעת, ממה שגונב לאזני, איברו לא היה כל כך גא וזה לא היה כל כך פשוט לשובב אותו, אבל באמת נעזוב את זה, מדוע נפחת בניצוצם האלוהי של שאינם עוד בינינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והחוכמות ההן, הה? (אם את רוצה להתאלמן, עדיף "לא יודע" על "לא יודעת") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, זו הסיבה השלישית שבעטייה נהג חיימון לקרוא לי "המקשה" במלעיל. חיימון ידידי, גאון היה, ובורך בדמיון עשיר ומפותח למדי, עם נטיה להגזמה ספרותית שבאה תכופות לידי ביטוי בכתביו. זכורני איך פעם קפצנו לקישינב באיזה וויקנד כדי לבקר את בת-דודו פרלה 1 שהיתה וגינאית-קץ-הנתיב (כך קראו לזה אז, שקייט ווינסלט תציע לי סטוץ אם אני משקר!). בדרכנו מתחנת העגלונים לבית הדוד שבפאתי העיר, נתקף חיימון בצמא עז, ולפיכך נעצר אצל עגלת רוכלות לממכר קבס שנקרתה על דרכנו. הרוכל, גוי צעיר וחסון, מאן להתרשם מהתחכמויותיו של ח.נ. בעניין העודף כשם שנהגו לימים קולגותיו, מוכרות הגזוז באחוזת-בית, ואף הביע מורת רוחו זו באמצעות זפטה הגונה על ערפו הענוג של חיימון. כה נסער היה חיימון מהארוע, שמיד עם הגיענו לבית הדוד התישב לתאר את רגשותיו בפואמה. שעות הוא טרח בעניין, ואף שהעברתי את זמני בשיחה מענגת עם פרלה המופלאה, נבצר ממני שלא להבחין במספר הרב של דפים כתובים שנערמו תחת מרפקו. למחרת, מסר לעיוני את היצירה ושאל לדעתי. ריפרפתי בעיני על הכתוב (ארוך ומייגע, אני אומר לכם), ואחר כך השבתי: "חיימון! שירה חדשה את בוקר חייך הרנינה! 2 בסך הכל חלק לך חבטה קלה, ובינינו? די הגיע לך. נו, תגיד, פרלה אמרה עלי משהו?" אבל מאוחר יותר נתרציתי, ומכיון שהייתי חבר תומך ומפרגן, אף הצעתי שיקרא לסאגה "בעיר ההריגה". וכך עשה. 1 שלא בפניה, נהג חיימון הפּרב לכנותה "פנינה שארתי", ואף ניסה ליצור רושם כאילו זכה ליקרב אליה יתר על המקובל. אני כמובן הכרתי אותו יותר מדי טוב מכדי לקנות את הלוקש. 2 כך נהגנו אז לומר "נסחפת לגמרי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובדרך חזרה ודאי הרטיב את פוזמקיו בשלולית דלוחה, ובתמורה הוריש לנו את ''הברכה''. וכשידידכם מתיתיהו היה מרבה להג, הלך לו חיימון וכתב את ''מתי מדבר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן חציל, אהמ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כן, האלמוני הוא אני) איזה יופי, אתה מוכשר. אבל אני נאלצת לתקן אותך עובדתית, היסטורית: בזמנים שאתה מדבר עליהם, לא רק הבמבה - גם הואגינה-וכל-יושבי-בה - טרם הומצאה!! שלא לדבר על העניין הנתעב ההוא שהוא מסממני תקופתנו חסרת הנחת, הקרוי "סקס". הסופר י. ל. פרץ (טוב, קצת לפני חיים נחמד ב., אז מה? למה להיות קטנוניים?) שלח ל"הצפירה" סיפור בו הבחור מנשק את הבחורה האהובה שלוש פעמים, והסיפור הוחזר לו בטענה שאינם מפרסמים סיפורים פורנוגרפיים. כן, זה כל מה שהיה אז, נכבדי הקשוי לאין קץ - שתי נשיקות. הנשיקה השלישית כבר היתה פורנוגרפיע, לא עלינו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |