 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמי שאוהב את ואן דאר גראף, וחיבב את אלבום הסולו היחיד של האמיל ששמע (דה קורנר), אבל לא כל כך פתוח לשינויים, אני אקבל הלם תרבות אם אני אשמע את אלבומי שנות השמונים ואילך, או שההבדל לא משמעותי יותר מדי? מילים זה חשוב, ואני מניח שהאמיל נשאר חד בהן כמקודם, אבל אם הוא שינה את סגנון ההלחנה יותר מדי (גם אם מדובר בהקצנה של מה שהלך בואן דאר גראף, לא התרככות) זה יכול להיות בעייתי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל כן משמעותי: ראשית האלבומים שונים מאד זה מזה. מתוך למעלה מעשרים אלבומים משנות השמונים ואילך, יש אולי ארבעה שמזכירים, בחלקם לפחות, את ון דר גראף (a black box, skin, roaring forties, This). מעבר לסגנון ההלחנה, באלבומים של ון דר גראף הלחנים של האמיל היוו את נקודת המוצא, את השלד של השיר. מכאן ואילך היה עיבוד מוסיקלי (או התפרעות, תלוי במקרה) של חברי הלהקה שהרבה פעמים לקחו את השירים לכיוונים שונים, לקיצוניות אחרת. ברוב אלבומי הסולו, לטוב או לרע, האמיל מנצח על המלאכה. גם כאשר מתארחים חברי ון דר גראף השונים באלבומי הסולו, הם בדרך כלל מספקים צבע, ליטוש, ולא לוקחים את הלחנים לכיוונים אחרים. יוצאים מכלל זה, הם הקטעים שחותמים את קמיליון ואת סקין שנשמעים ממש כמו ון דר גראף - בכלל הדיסקוגרפיה ההאמילית מתאפיינת בזה שכל אחד ואחד מהאלבומים הוא יוצא מן הכלל כזה או אחר :-) זה חלק מהעניין שבמעקב אחריו כיוצר. בשורה התחתונה, זה שאתה אוהב את ון דר גראף, לא מבטיח בהכרח שתאהב את האמיל סולו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כמעט בטוח שהזכרתי את האמיל באייל באיזה דיון. בתור אחד שדווקא העדיף את ק.ק. על פני ו.ד.ג.ג (על אף ערב מהנה באוזן השלישית במתכונתה המקורית) אני חושב שהאמיל הוא היוצר הסוליסט המוכשר ביותר בדורו. ה'כבדות' אשר מיוחסת לו או האזהרות מפני מוזיקה קשה לעיכול הן אות כבוד למוזיקאי שמעולם לא עשה לעצמו (ולמאזין) שום הנחה. כשהאזנתי ל OVER פחדתי שהבן אדם יתאבד, עכשיו אתה מספר שהוא כמעט מסר את נשמתו ובמקום זה הוציא עוד אלבום. כנראה שהצרות שלו עושות לנו רק טוב... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאב האוזן השלישית, מאחורי חנות התקליטים, 1987? אני חושב שיש לי אחריות על הערב הזה שאתה זוכר לטוב :-) לגבי הסבל שהוליד את Over, כדאי להזכיר את דבריו של ניק הורנבי על מוסיקאים שסובלים ומוציאים יצירה מרגשת בעקבות זה: "האם אנחנו רשאים לדרוש מאחרים שלא יהיו מאושרים כדי שנרויח מכך? אחרי הכל יש הרבה מאיתנו ורק מעט מהם. ואיך אתה יכול להיות באמת שמח אם אתה יודע שאתה אדם רגיל כשאתה מאושר, אבל יוצא מגדר הרגיל כשאתה סובל? האם זה באמת שווה את זה? אני יודע שזה נשמע קצת קשה, אבל אם אתם מעורבים כרגע באופן רומנטי עם מישהו שיש לו כשרון אמיתי - ביחוד כשרון לכתוב שירים - אז תעשו לכולנו טובה ותזרקו אותם. אולי יצא מזה איזה Heartbreaker או Boold on the tracks, או Layla בשביל כולנו. תודה." |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |