|
מתוך http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?...
כדי לממש את מדיניותו של בגין ולהקים התנחלויות על אדמות המדינה, היה צריך לאתר עוד ועוד קרקעות כאלה. המוצא המשפטי נמצא בחוק העותמני מ-1858, המשמש עד היום בסיס לדיני המקרקעין בישראל, בירדן וברשות הפלשתינית. מכיוון שרוב הקרקעות בגדה לא עברו הסדר ורישום מתועד בטאבו, הבעלות עליהן נקבעה בשיטה המסורתית, שהעניקה חזקה למי שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לכפרים ("מירי"). השיטה התאימה למאה ה-19, שבה התפרנסו הכפריים מהשטחים הסמוכים לבתיהם. הקרקעות שמעבר לטבעת המקיפה את הכפר הוגדרו אדמות מדינה ("מואת").
בחוק הטורקי היו כמה הגדרות לקרקע ה"מואת" - המקום שבו לא שומעים צעקת אדם מהבית הקיצוני בכפר, או מרחק של שני קילומטרים וחצי מקצה השטח הבנוי. "זו לא היתה המצאה שלי. הכרתי את החוק העותמני מעבודתי בפרקליטות ולא עשיתי שום דבר חדש, חוץ מלבדוק שזה לא שונה בדין הירדני (לפני מלחמת ששת הימים)", היא אומרת.
|
|