 |
אני אנסה לענות בקיצור, אם כי אין לי תקוות גדולות בנושא.
ראשית, לניתוח הנושא העיקרי של דברי (לפחות כפי שאני רואה אותם), ואשר נראה לי שהוחמץ מעט מאחר שמדובר בנושאים טעונים אשר מעודדים קפיצות הצידה לסוגיות פוליטיות "בוערות" יותר:
הבעיה עימה יש להתמודד היא בעיה במישור המוסרי. כיצד עלינו להתייחס מבחינה מוסרית למעשיהם של אנשים אשר נמצאים בעמדת כוח, ומטבע עמדת הכוח הזו מעשיהם (בין שנלווית לה כוונה ובין שלא) הינם בעלי השפעה כבירה. בהינתן גישה מוסרית אשר מייחסת משקל רב יותר לעוול כנגד אנשים רבים יותר, אנחנו בבעיה. לכאורה, אין כל דרך להתייחס למעשיהם על פי אותן אמות מידה מוסריות אשר לפיהן אתה שופט את עצמך, הוריך, או האנשים הקרובים אליך. כל פעולה שיעשו ולו הזניחה ביותר הינה בעלת השלכות מוסריות גדולות פי אלפי מונים מהפעולות הרגילות שאתה שופט מבחינה מוסרית בחיי היום יום. אין מנהיג אחד שעל פי קנה המידה הזה לא יוצא גרוע מרוצח המונים.
פתרון אחד הוא להשליט קנה מידה אחר לגמרי על פיו שופטים אנשים בעמדת השפעה - ואשר הינו מנותק מהמוסר האנושי היום יומי. זה היה פתרון מוצלח לו היו המנהיגים הללו פועלים בספירה שמימית מנותקת משלהם, אולם כפי שציינתי (וברור לכל אדם), ישנו קשר בין המופע במציאות של חיי היום יום ושל פעולות אנשים בעלי השפעה רבה. זה מציב אותנו בבעיה - שהרי אם נגרם עוול עצום (כפי שניתן לשפוט אותו בהשפעה על חיי היום יום - ממש ב"מתמטיקה מוסרית". שוד של אלפי אנשים הינו אותו העוול כלפי אדם אחד, אולם מוכפל אלפי פעמים), ידו של מישהו היתה במעל. עוול איננו "נגרם", אלא יש לו מקור.
הבעיה קיימת, ומובן שאין לי פתרון מלא אליה. מבחינת יחסו של האדם כלפי עצמו, אני חושב שמה שאמר פעם צ'רצ'יל (?) הוא נכון. מכיוון שלא קל לחזות את העתיד, ומכיוון שבסופו של דבר מישהו צריך לקבל את ההחלטות בעלות ההשפעה העצומה, מבחנו היחידי של המנהיג בפני עצמו הוא הכוונה. קרי, עליך לנסות ולעשות את הטוב.
אולם זהו הצד הקל של המשוואה. הבעיה האמיתית היא לא כיצד על מנהיג לשפוט את עצמו, אלא כיצד עלינו בני התמותה הרגילים לשפוט מבחינה מוסרית פעולה של אנשים בעלי השפעה רבה, אשר כאמור נוטה מטבעה לקיצוניות מוסרית. כמובן שעמדתי איננה כי הכוונה היא חסרת משמעות (ואף ציינתי במפורש כי לו הייתי בטוח כי מדיניות ישראל בשטחים הכבושים היא פועל יוצא של "טעות" או "חוסר ברירה" עמדתי המוסרית היתה שונה לחלוטין), אלא שלטענתי כאשר מדובר במעשים בעלי השפעה נרחבת ביותר, ולפעמים אף כאלו שמבוצעים כ"מדיניות" משותפת של אנשים אחדים, עלינו לתת פרשנות שונה למושג "כוונה". אני אתן דוגמא, ומראש אני מבקש לא להיכנס לדיונים פוליטיים אודותיה, משום שהיא בסך הכל עוזרת להבהיר נקודה. הדוגמא היא מדיניות ההתנחלות ותפישה של שטחים בגדה המערבית ע"י מדינת ישראל. משנת 1967 עד 1992 הועברו לשטחים הכבושים כ 100 אלף מתנחלים. משנת 1992 ועד 2001 אוכלוסית המתנחלים בשטחי הגדה הוכפלה. בקצב יציב למדי, ללא קשר מהותי לזהות הממשלה או לרמת הטרור. זו עובדה בעייתית למדי, שמתפקדת לא פעם כמקבילה הפלסתינית ל"אנחנו נתנו הכל והם פתחו במלחמה", כאשר גרסתם היא כמובן שהסכמי אוסלו לא היו אלא מזימה ישראלית, אשר בחסותה האיצו הישראלים את ההשתלטות על האדמה הגזולה לקראת "ההכרה במציאות בשטח" המיוחלת. לעובדה הזו ישנם כמובן הסברים לרוב. תחכום של המתנחלים אשר הצליחו לקדם את עניינם על אפה ועל חמתה של הממשלה, נסיון ליצור "קלפי מיקוח" על מנת לוותר עליהם בעתיד, או פשוט אי ייחוס חשיבות לעוד כמה מתיישבים חדשים אם ממילא הולכים לסגת מהכל. למען האמת, אי אפשר לדעת. הכל רכילות של כתבי חצר על אודות מה שהתרחש בראשו של יצחק רבין או של שמעון פרס. טענתי היא באשר לפרשנות המוסרית שאני נותן לעובדה שכזו. מבחינתי (ואם נהיה ישרים עם עצמנו, גם מבחינת היסטוריון שיתבונן בתהליכים מנקודת מבט היסטורית בעוד חמישים שנה), אין זה משנה מה "באמת" חשב רבין. האם התכוון "באמת" להגיע להסכם שלום או מראש רקם מזימה. אני מגדיר את ה"כוונה" של מדיניות על פי מהותם של תהליכי העומק. מדיניותה העקבית של ישראל היתה והינה השתלטות וגזל של כמה שיותר שטח, בין שעשתה זאת באמצעות כבישים עוקפים "למען השלום" או מאחזים על מנת "לעצור את תהליך השלום". אני קובע כי זו היא כוונה זדונית, משום שההשלכות של גזילה ודיכוי מתוכננים מראש הינן ידועות והרסניות. לסיכום - בוודאי שאני מקנה חשיבות עליונה ל"כוונה" בכל הנוגע לשיפוט מוסרי של פעולתם של מנהיגים או אף "אומות" עד כמה שהדבר בכלל אפשרי. אולם אני מגדיר את הכוונה הזו בצורה שונה מאשר במשפט של פדופיל או רוצח ילדים - פעולות אשר למרבה האבסורד אני מכניס אותן לקטגוריה המוסרית של "חיי היום-יום".
בוודאי שחלק מהאשמה והאחריות למצב נופלים על ההנהגה הפלסתינית (אנו דנים כרגע במנהיגות, ולכן אמנע מלהיכנס לאחריותם של האנשים הפשוטים בשני הצדדים), וזה נכון לגבי כל צד בכל סכסוך ובכל תופעה היסטורית. -האחריות- של הצד החזק תמיד גדולה יותר. מדוע? משום שהמציאות מוכתבת בעיקר ע"י הצד החזק (בשל כך הוא מכונה חזק - בשל יכולתו לכפות את רצונו), ולכן גם האחריות למציאות נופלת בעיקר על האחראי לעיצובה. ספציפית לגבי ההנהגה הפלסתינית הנוכחית, לישראל יש כמובן אחריות גם להבאתה, כמו גם לדיכויה של מנהיגות פלסתינית אלטרנטיבית. ישראל מעולם לא התכוונה (במובן הנזכר למעלה של "כוונה") להקים דמוקרטיה נאורה בשטחים הכבושים, אלא בעיקר כוח שיטור. בעקבות כך, השחיתות וחוסר המעצורים כלל לא היו רעים לישראל, אלא לא פעם עלו בקנה אחד עם האינטרסים שלה (זכורה במיוחד אימרתו של רבין בנידון על הבג"ץ וה'בצלם'). וכן, בהתאמה, אחריותה של ארה"ב למציאות במזה"ת הינה עצומה, אף שהיא רחוקה ממנו מרחק רב. (כמובן שאני מדבר על "המציאות" בקנה מידה רלוונטי, והמדובר הוא תמיד על מנהיגות של אומות. אני לא מתכוון לטעון שאנס מקסיקאי חולק את אחריותו עם כותבי הסכמי הסחר של NAFTA אשר מבססים את ההגמוניה האמריקאית על מקסיקו).
את שרי אריסון הבאתי בתור דוגמא ל"פסיכולוגיה של הנסיכים", ולא כל כך כדוגמא לשיפוט מוסרי של מעשי אדם. הסדר החברתי-כלכלי אשר יוצר ומכתיב את פעולותיהם של אנשים כמו אריסון הינו גרוע ומעוול מאלף ברוך גולדשטיינים כמובן, אולם כוונתה של שרי אריסון היא למקסם את הרווח שלה, וכנראה שהיא מאמינה באמת ובתמים שבדרכה היא מועילה לאנשים. היא מפטרת 900 איש בלית ברירה (אני מאמין שהיא אכן רואה במצב כ"אין ברירה), אולם היא תורמת מליונים. ככל הנראה היא מאמינה שככל שהיא תהיה עשירה יותר, גם לעניים יהיה טוב יותר. ההוויה קובעת את התודעה, כבר אמרנו? המדיניות הישראלית איננה נובעת מהאמונה שככל שהגזל והדיכוי יימשכו גם לפלסתינים יהיה טוב יותר, ומבחינה מוסרית היא שונה לחלוטין (וכאמור, בוודאי שאני מחשיב את הכוונה לצורך שיפוט מוסרי.)
בוודאי שאינני טוען כי המוסר איננו קיים, וגם לא שאדם אשר לא תורם את פת לחמו האחרונה הוא רשע (מקובלת עלי אמרתו של הנרי דייויד ת'ורו במסתו "אי-ציות אזרחי". האדם הגיע לעולם לא על מנת להפוך אותו למקום טוב יותר, אלא על מנת לחיות בו, יהא טוב או רע כפי שיהיה. חובתו של האדם להימנע מעוול, לא לתקן את העולם).
אינני טוען כי דרך הפעולה הפלסתינית נבחרה בלית ברירה, ולמען האמת אם תציץ מספר הודעות למעלה תווכח שכתבתי את ההפך הגמור. כמובן שאינני טוען כי בן תמותה יודע מראש מה יוליד יום, מי הוא האיש אשר זכאי לחיים ארוכים ומי ארור יום הולדתו. אין זה נחוץ לצורך השיפוט המוסרי עליו אני כותב.
טענתי המקורית (אותה לצערי פרשו מספר אנשים בצורות שונות ומשונות) היתה באשר למופע של הפעולה הפוליטית במציאות, ולקשר בין המופע שלה לבין החוזק והארגון של הכוח השלטוני. אני טוען שהשיפוט המוסרי שלך את מנהיגי הפלסתינים הינו לקוי לא משום שהם צחורים כשלג, אלא משום שאתה שופט את מידת הברבריות של פעולותיהם, וזהו שיפוט של אדונים. המופע של פעילות שלטונית פרימיטיבית לעולם הינו ברברי יותר, אולם לאור הגדרתי את ה"כוונה" המדינית, אני מקווה שברור הוא כי מידת הברבריות איננה משפיעה על מידת המוסריות שאני רואה בפעולה. אם יותר גם לי לתקוף את עמדתך המוסרית בצורה פופולארית ובטיעונים מעט דמגוגיים (אם כי לא יותר מדי), הרי שאתה שופט את החמאס משום שהם הורגים בפצצות תוצרת בית בעוד ישראל הורגת בפצצות משוכללות תוצרת רפא"ל. משום שהם יורים בקלצ'ניקובים בעוד לישראל יש פגזי פלצ'ט. משום שהם יורים על מנת להרוג בכוונה ועל מנת להפר את הסדר, בעוד ישראל יורה רק על מנת "לשמור על הסדר", והורגת רק למען שמירה על הסדר. הם תוקפים, בעוד ישראל רק "מתגוננת". אולם ההגנה היא לא רק על נוסעי האוטובוסים. ההגנה היא גם על הגזל והדיכוי. בשביל להגן על הגזל ישראל יורה פצצות משוכללות והורגת "בטעות" ומכריזה קבל עם ועדה שהיא רק מתגוננת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש