בתשובה לארז לנדוור, 16/04/04 10:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל מילה בסלע. לכן אני ממליצה על הרומנים של המאה ה-18. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היתה לי בראש ג'יין אוסטן, קודם כל. אבל עכשיו אני חושבת גם על ג'ונתן סוויפט (את מסעות גוליבר בגרסה המקורית הארוכה, גם ילדים יכולים לצלוח בהנאה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טריסטרם שנדי. מרתק לראות כמה ציניות ושנינות יש בסיפור ישן כל כך. ואם כבר הולכים אחורה, יש גם את סיפורי קנטרברי, שאני שמעתי מקלטות-אודיו מוקראות ב-Middle English מפי Prunella Scales ו, נדמה לי, מישהו בשם Richard Bebb. לא הבנתי כלום, אבל היה יופי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'יין אוסטין שייכת לתחילת המאה ה19 וספריה אינם אלא רומנים רומנטים העטופים באיצטלא של קלאסיקה. (כן, אני יודע, אני שוב פעם נחרץ אבל עובדה היא עובדה.) למאה ה18 שייכים גם דניאל דפו המשעמם והנרי פילדינג המשעשע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיזהר, אתה מתחיל להישמע כמו אורי פז.. נמק לי בבקשה את קביעתך על ג'יין אוסטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הספרים שלה עוסקים באותו נושא - בחורות מהפרובינציה מחפשות חתן. כאן נכנס גיבור שאיתו יש לגיבורה בתחילה תאקל בגלל שחצנותו/יהירותו/התנשאותו. רק לאחר מכן כשמתגלות תכונותיו הטובות מתממשת האהבה הפוטנציאלית ביניהם ומתבצעת החתונה הנחשקת. אם זה לא רומן רומנטי למשרתות, אז אני לא יודע מה זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ו"החטא ועונשו" זה על איזה צוציק שתופס גרזן ומתחיל לבתר זקנות, ואז יש איזה בלש מתחכם שמשחק איתו משחקי מוחות, וגם יש את הזונה הסטנדרטית! ממש סיפור בלשים בפרוטה! ובוא לא נדבר על "מאה שנים של בדידות", אופרת הסבון הזו. קל מאוד להציג כמעט כל ספר בצורה פשטנית על ידי תקצור העלילה שלו לכמה משפטים, אבל בכך מפספסים את העיקר. אם נקצר את "שר הטבעות" לכמה משפטים, נגלה שאפשר בקלות רבה לומר עליו "סיפור פנטזיה נוסחתית בסיסי" - לא יותר טוב מ"רומח הדרקון" או "הבלגריאד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הרבה נופלים במלכודת הקריאה השטחית הזאת לגביה, כנראה בגלל עצלות מחשבתית ובגלל שהרושם הראשוני מטעה. זה כמו להגיד שהאודיסיאה היא ספר הרפתקאות לבני העשרה - גיבור שיצא למסע ובסוף חזר הביתה. או שהתנ"ך זה אוסף של אנשים שנולדו, חיו ומתו. ג'יין אוסטן שיקפה בצורה יוצאת מן הכלל קונפליקטים של בני זמנה (בעיקר בנות זמנה), שהיו לכודים בין אידיאלים רומנטיים נעלים ובין הצורך לעמוד בדרישות החברתיות הנוקשות והציניות, הסותרות את האידיאלים האלה 1. הגיבורות אצלה הן בנות זמנן טיפוסיות, אבל כאלה שמסיבה זו או אחרת לא מצליחות להשתלב במרקם החברתי (ירדו מנכסיהן, נחשפו לשערורייה משפחתית או מנסות לשנות את העולם ללא הצלחה). יש אצלה קונפליקטים של מעמד חברתי והישרדות (כמו משפחה שעושה כל מאמץ להתחתן לתוך החוג החברתי הקודם שלה, נדמה לי שזה ב"מידלמארץ"'). יש אצלה התנגשויות של תת-תרבויות שונות זו מזו (העירוניים מתוחכמים והאופנתיים מול הכפריים הפרובינציאליים). ויש אצלה דילמות של שיפוט ומתן אמון - ב"גאווה ודעה קדומה" הבחור הטוב מתגלה כבחור הרע ולהיפך. הכל מתהפך על פיו במשך הספר. ויש אצלה גם שאלות של הגשמה עצמית - ב"גאווה" עולה השאלה אם יש להתחתן מתוך אהבה, או רק בשביל נוחות כלכלית. הגיבורה תוהה על הדילמה ולבסוף מחליטה שלא תוכל למצוא את עצמה בנישואים "כלכליים", למרות שמשפחתה לוחצת עליה. ה"מרד" הזה מאוד מינורי, הוא מתרחש כולו בתוך המחוכים והתסרוקות המוקפדות 2 והגנים האנגליים המטופחים, אבל הוא יוצר אדוות קטנות במים שמביאות לשינוי. אלה לא שאלות "רומנטיות" גרידא, הן שאלות לגבי שמירת הזהות האינדיבידואלית בתוך הסדר הקיים, ושל ההכרה בתפיסות מקובעות ובדוגמות (ד' בחולם). ג'יין אוסטן כותבת על קיבעונות מחשבתיים של היחיד ושל החברה, ועל הניסיון והדרכים להיחלץ מהם. ההפי-אנד אצלה הוא לא "חיו באושר ועושר" סתמי, אלא חלק מפתרון כולל של הקיבעונות האלה, ותמיד הוא מלווה בהתפכחות לגבי התפיסות הקודמות של הגיבורה. זו גאולה בזעיר אנפין, ולא בגלל החתונה. מעבר לזה, אוסטן ניחנה בחוש הומור דקיק, ביכולת להעביר ניואנסים ובכישרון משובח לשזור חוטי עלילה זה בזה. ונכון, היא עוסקת בחברה ובאנשים, ולא בשאלות פילוסופיות ודתיות (כמו ספרים מסוימים גלגוליה של טבעת), ואין אצלה אף גיבורה שיצאה למסע בהודו או הלכה להרוג מדוזות (היא סופרת של המציאות ולא של מיתוסים, אוסטן). אבל אם על סמך זאת אתה פוסל אותה כ"רומן רומנטי", מה תגיד על אנה קרנינה או מדאם בובארי? שלא לדבר על רומיאו ויוליה, שמציגים רעיון דומה מאוד, רק עם סוף רע. 1 מבחינת הנושאים, אפשר להקביל בינה ובין הבמאי אנג לי (שגם הסריט ספר שלה) - גם הוא עוסק ביחידים "שונים במעט" ובניסיון שלהם להשלים עם קיומם בתוך החברה. סרטים שלו למשל: סופת קרח, מסיבת הנישואין וגם נמר דרקון(האחרון פחות קשור). 2 ואני לא קוראת אותה קריאה פמיניסטית, למרות שאולי היה אפשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, ענו לך כבר, ואני חותמת על כל מלה של המגיבים הקודמים. אבל אם לחזור רגע לנושא ההעברה ממדיום למדיום- ספרות-קולנוע במקרה הזה- הספרים של ג'יין אוסטין הם דוגמה טובה לספרות שבהכרח מאבדת הרבה במעבר למסך, מפני שאופי המדיום החדש מכתיב התמקדות בעלילה החיצונית, שהיא הדבר הפחות חשוב כאן. ולכן התוצר הסופי של העברת אוסטין לקולנוע עלול באמת להיראות כמו רומן למשרתות, אלא אם הבמאי מוכשר מאוד. דרמות פנימיות, שהביטויים החיצוניים שלהן הוא בהתרחשויות קטנות, ובאמירות מרומזות, זה משהו שרק ספרות יכולה לבטא בהצלחה מלאה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |