|
על פי אלי סהר בשידור בטלוויזיה, לזורק שהחטיא את שתי זריקות העונשין בסיום (גוסטאס, קוראים לו), היו ערב המשחק 100% הצלחה בזריקות מהקו (יכול להיות שהוא התכוון שהיו לו 100% הצלחה בסיבוב השני, כלומר ב5 המשחקים האחרונים).
צריך גם להוסיף את השריקה התמוהה של השופטים לפאול וסל על שאראס, בהתקפה הלפני אחרונה של מכבי, אבל כמובן שהטעות הגדולה ביותר של הליטאים (או אם תרצה הנס הגדול ביותר) הייתה שהם לא ביצעו עבירה מיידית על שארפ עם קבלת הכדור (או אפילו סתם על שחקן אחר של מכבי), מה שהיה שולח את מכבי לשתי קליעות, ולא מאפשר לה להשוות את התוצאה. גרשון הסביר את זה בכך ש"אלוהים שם לליטאים מחסום במוח".
באופן אישי, ובתור מישהו שבעצמו הכריז כאן פעם על קיומו של אלוהים בעקבות משחק כלשהו, אין לי בעיה עם כך שלאחר נצחון שמושג בעזרת סל מדהים במיוחד (והסל של שארפ אכן היה כזה), ירשה לעצמו גרשון להתייחס לקיומו של אלוהים. הבעיה היא שגרשון הפך את ההתייחסות לאלוהים בראיונות שלאחר משחקים, כמעט למנהג של קבע, וכך לאורך כל העונה כדי לזכות בסיכוי לשמוע את גרשון מתייחס לעניינים מקצועיים, נאלצו הצופים לצלוח דקות ארוכות של גרשון מבלבל את השכל על "ההוא שם למעלה" (ולא, הוא לא התכוון לשונדוב). גרשון יכול כמובן להאמין באיזו אמונה טפלה שהוא רוצה, אבל לא ברור למה הוא חושב שזה מעניין את חובב הכדורסל הממוצע. מה עוד שלאורך זמן זה פשוט הפך לריטואל טרחני ונלעג. ומה שבאמת עצוב בכל הסיפור הוא שלפי איך שמכבי ת"א נראית בשבועות האחרונים, באמת רק אלוהים יכול לעזור לה.
|
|