בתשובה לאורי פז, 03/04/04 23:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז בעצם האמונה שאתה מדבר עליה צריכה לעמוד במבחן חיצוני של מוות ועינויים כדי שהיא תיחשב לאבסולוטית? איך מודדים אמונה של מישהו שהתמזל מזלו ולא הצטרך למסור את חייו על קידוש אלוהיו או אמונותו? האם האמונה שלו אינה "אבסולוטית" לשיטתך? ומדוע לא למדוד אמונה על פי מאפייניה, על הרגשות שהיא משפיעה על האדם, וחשוב מכך - על פי הדרך שבה היא משליכה על התנהגותו? התרפים שאברהם ניפץ, אגב, הם פסלוני בית (אם אכן יש אמת בסיפור ההיסטורי על הניפוץ). הם לא היו אלים פר סה (כמו למשל מרודך, אנו, סין ושאר אלי בבל), אלא סמלים משפחתיים של חוסן בית האב, כבוד השבט ושלמות משק הבית. מעשה הניפוץ של אברהם הוא בעיניי יותר מרד באביו ונטישה של ערכי משפחתו הכשדית. בכל מקרה, אני נאלצת לחלוק עליך בעניין האמונה. אני חושבת שבכל דור ודור, וגם לפני אברהם, התקיימה ומתקיימת "אמונה אבסולוטית", ואני חושבת על המונח בצורה שונה ממך. בעיניי אמונה אמיתית היא כזאת שפקפוקים בנכונותה מובילים להתפתחות ולצמיחה, ולא לנטישת ערכים או לפריקת עול מוסרי. כל אדם דתי הרי חווה פקפוקים ברמה זו או אחרת. אני חושבת שמי שאמונתו אמיתית, ידע לבנות משהו חדש מן הלבטים והספקות, ומי שאמונתו רופפת - יאבד אותה. אני גם לא בטוחה שמבחן "קידוש השם" או מוות בשם הדת מדגים חוזק אמונתי. הוא מדגים פונדמטליזם, האויב מספר אחת של האמונה, לדעתי. זאת מפני שהאמונה צריכה מקום לגדול בלב האדם ולהכיל את השינויים והתמורות בסביבתו. התגובה הראשונית שלי לעניין היא, שאוי ואבוי לה לאמונה שמעדיפה את ההולכים אחריה מתים ולא חיים. חוץ מזה, שהמתים, נו, הם מתים. הם לא יכולים עוד לדבר בשבח האלוהות ולמען המוסר, לעשות מעשים טובים, וכולי. ואז נשאלת השאלה: אמונתו של מי גדולה יותר, של זה שקפץ לכבשן האש של נמרוד או של זה שהקריב את האגו הפרטי שלו, נשאר בחיים, והמשיך לפעול למען האמונה בדרכים קצת פחות מלחמתיות אבל יותר חכמות? (מה שנקרא, לשנות את המערכת מבפנים). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי כמה ימים על תוכן התגובה המעניינת והמאתגרת שלך, ואני מציע מספר הבהרות עקרוניות לדיון: 1. הנכונות למות על קידוש השם אינה מנותקת מתפיסת עולמו ומדרך חייו של האדם עד לרגע קבלת ההכרעה הגורלית לקדש שם שמים. אדרבה, ניתן לראות בנכונות האדם להקרבת החיים על קידוש השם תוצאה של אורח חייו עוד טרם שנדרש להכריע הכרעה קשה זו. רעיון זה, המבקש לקשור בין שני השלבים האפשריים בחייו של מי שמבקש לקדש שם שמים, נתנסח בדור האחרון על ידי מי שעמדו בדיוק בחוליה מקשרת זו שבין קדושת החיים לקידוש השם, והדברים אף הגיעו לידינו בצורה מופלאה. עם פינוי ההריסות של גֵטו ורשה לאחר שואת יהודי אירופה, מצא אחד הפועלים באקראי כד ובתוכו כתב היד של דברי תורה שנשא אדמו"ר חסידי בפני שומעיו בגטו ורשה מדי שבת ומועד בשנים ת"ש-תש"ב. (הדפים נקברו באדמה כדי שהנאצים לא ישרפו אותם.) והנה בשבת פרשת עקב אנו מוצאים את הרבי קלונימוס שפירא מן העיר פִיַסֶצְנֶה יושב לפני שומעיו ומבקש להסביר להם את פשר הדו-שיח שבין רבי עקיבא לתלמידיו סמוך להוצאתו להורג, כפי שנמסר במסכת ברכות: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: 'רבינו, עד כאן?' אמר להם: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה – 'ואהבת את השם אלוקיך ... ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו..."' (ברכות סא, ע"ב). ומסביר הרבי מפִיַסֶצְנֶה: "צריך להבין מה שאלו אותו תלמידיו 'רבינו עד כאן'? האם היה הדבר תלוי בו? ומה היה לו לעשות בשעה זו שלא יהרגוהו? כי אם בשביל מכירת יוסף נהרג [כפי שיש מבארים כי היה גלגולו של דבר], כל שכן שלא היה בידו מה לעשות, ואם בשביל שלמד תורה גם כן לא היה לו לעשות בשעה זו, כיוון שבשביל העבר הרגוהו, על שלימד בעבר עם תלמידיו? לכן צריך לומר שלא על ההריגה שאלוהו, רק על שקיבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך ב'אחד' כמו שכתוב בגמרא. ולא שהקשו לו, רק שאלה שאלוהו: איך אפשר לו לכוון דעתו בקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים ולכוון ב'אחד' בצרות כאלה, שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. והשיב להם: כל ימי הייתי מצטער וכו' אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנה, לא רצון לבד היה לי, רק גם הייתי מצטער, והרצון עם הצער פעלו שממרום ימשך עלי כל כך אור עד שגם בשעת הייסורים לא אתבלבל ואוכל לקבל עלי עול מלכות שמים ולכוון מה שצריכים לכוון".1 דומה שבתשובתו של הרבי מפִיַסֶצְנֶה היתה טמונה הרבה יותר מפרשנות גרידא לאפיזודה תלמודית; היתה זו הדרכה-הכשרה לְמה שעתיד להתרחש לאותם השומעים עצמם. שהרי הרבי מפִיַסֶצְנֶה אומר להם: הסוד בקידוש השם איננו במעשיו של האדם סמוך לשעת מותו בלבד, אלא בכל אורח חייו עד לאותו רגע, כדברי רבי עקיבא: אם הצליח לכוון ב'אחד' למרות הייסורים, הרי זה מכיוון שכל ימיו התכונן לאפשרות שיצטרך לעמוד בייסורים ולקדש את השם. גם זמננו למות על קידוש השם הולך וקרֵב, ואם בשעת האמת נרצה להכריע ולנהוג כפי שנדרש מאתנו, עלינו להתכונן לאפשרות זו כדי שנוכל לקדש שם שמים כראוי. רבי עקיבא הוצא להורג בהשמיעו מלים מן הספר שנאסר ללימוד על ידי הרומאים, ספר התורה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמעות רבה לעובדה כי מאז הריגתו של רבי עקיבא על קידוש השם נהרגו יהודים לאין ספור מיתות משונות ועל שפתותיהם אותן המלים. לאחר מרד גטו ורשה הועבר הרבי מפִיַסֶצְנֶה למחנה ריכוז בקרבת לובלין, והוצא להורג ביום ד' במרחשוון תש"ד. גם הרב אלחנן ואסרמן, מהדמויות הבולטות ביותר בעולם הישיבות שבמזרח אירופה, חי באמונתו ונהרג עליה. כשעצרוהו נאצים בגטו קובנה בשנת 1941, אמר לשניים-עשר תלמידי החכמים שנורו עִמו למוות: "כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופנו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שיבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי".2 יש מי שמקדש את השם באורח חייו ובהליכותיו עם הבריות, יש מי שעומד במשימה הנעלה בשעת מותו, ויש מעטים הזוכים לאותה השלמות של קידוש השם גם בחייהם וגם במותם. וראי עוד בנידון: תגובה 191060. 2. בשפה המדוברת משמש המושג 'אמונה' כהגדרה לאיזו הרגשת לב מסוימת. לאור זה ברור אפוא כי המושג 'ידיעה' מבטא ודאות גבוהה לאין שיעור יותר מהמושג של ה'אמונה'. עם זאת, ביהדות, בניגוד גמור לנצרות ואִסלאם, ישנו קשר של קיימא בין הרציונלי לבין האמוני. למעשה, 'האמונה היהודית' טומנת בחובה את שניהם. 'אמונה' משמעותה בהירות וודאות גבוהות לאין שיעור יותר ממה שניתן להשיג בכל דרך שהיא (כולל דרך הידיעה). אשר על כן, מקומה אחר 'הידיעה' ובעקבותיה. כמאמר הנביא ישעיהו (מג: י): "למען תדעו ותאמינו לי ותבינו...". לאמור, האמונה ביהדות באה בעקבות הידיעה ולא לפניה. אחר 'הידיעה' עוד יש מקום למה שמכונה 'אמונה'. למאמין ברורה האמת לאין שיעור יותר מאשר לזה שרק יודע, וטרם הגיע לאמונה הפנימית המוחלטת. ------------------ 1 הרבי קלונימוס שפירא מפִיַסֶצְנֶה, "אש קודש", ירושלים תש"ך, עמ' קי"א. 2 נמסר מפי הרב אפרים אושרי, מובא בתוך: "אני מאמין", ליקט: מרדכי אליאב, ירושלים תש"ן, עמ' 26-27. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |