|
התגובה של אייל עמיר מראה כל מה שבעייתי בבבילבול בין מוזיקה לבידור, או להבדיל בחשדנות גורפת ל"סצינת המוזיקה האלטרנטיבית". נכון, בהרבה קטעים מוזיקליים יש חשיבות רבה למוזיקה עצמה, לא פחות ולפעמים אף יותר מאשר למלים. פעמים רבות, מוזיקה טובה מאפשרת לדלג מעל מחסומי שפה חלקיים (כמה מאיתנו מכירים את המלים של ה-PIXIES, למשל?) או מלאים (כמה מאיתנו אוהבים, למשל, את ז'אק ברל בלי להבין על מה הוא שר?); לעתים מוזיקה טובה מפצה גם על טקסט חלש. אבל כשיוצר יושב, כותב מלים ומחבר להן לחן (או להיפך), ובהנחה שמטרתו אינה לייצר להיט (וקשה להגיד שיאפים עם ג'יפים הם יצרני להיטים), צריך לפחות לתת לו את הקרדיט שיש לו מה להגיד, גם אם זה לא מוגש למאזין עם ניקוד ודף הסברים. ביקורת מוזיקה כמו שכתבה אביבה משמרי בדיוק משתייכת לקבוצה המצומצמת של טקסטים ביקורתיים שמכבדים הן את המאזין והן את היוצר, היות והם מתייחסים ברצינות ליצירה עצמה, ומציעים למאזין פרשנות חדשה להבנת היצירה (ולא רק מלל תיאורי). ובאשר ל"סצינת המוזיקה האלטרנטיבית" שבתחילת דבריי - אני יכול רק לנחש שאייל יוצר זיהוי (שגוי, לדעתי) בין להקת "נושאי המגבעת", שאכן בלטה בטקסטים ערטילאיים שנעו על התפר בין לא-להגיד-כלום לבין "הכלום הוא המסר", לבין יאפים עם ג'יפים, שהם עדיין יותר קוהרנטיים. ולסיום, שאלה קטנה לאביבה משמרי (ולשאר הקוראים): האם לדעתך ניתן לאפיין קו טקסטואלי/מוזיקלי שמאפיין להקות שמוצאן בירושלים, לעומת להקות לא ירושלמיות? או שזה סתם דמיון פעיל מדי שלי?
|
|