209835
בהמשך לתרגום ספרי עמנואל וליקובסקי לעברית, רציתי לידע את הקוראים שבשבוע שעבר יצא לאור, והשבוע הגיע לחנויות הספרים, הספר "גויי הים, פלשתים או פרסים" –לעמנואל וליקובסקי, הכרך האחרון בסדרת "תקופות בתוהו". עשינו מאמצים להוציאו לקראת חג הפסח, כי ראשון ספרי הסדרה – "תקופות בתוהו – שחזור ההיסטוריה העתיקה, ישראל ומצרים" פותח ביציאת-מצרים.
מחקריו של וליקובסקי נעו על שני צירים: ציר המרחב - עדויות לתהפוכות-טבע כלל עולמיות בזמנים היסטוריים, ועל כך מסופר ב"עולמות מתנגשים" וב"ארץ רעשה"; וציר הזמן – בלקחו כנקודת מוצא את הבו-זמניות של זעזועי-הטבע הכלל עולמיים כנקודת סינכרון ראשונית, מצא וליקובסקי התאמה בין קורות ישראל ומצרים, ועל כך מסופר בסדרת "תקופות בתוהו".

ב-"תקופות בתוהו - שחזור ההיסטוריה העתיקה, ישראל ומצרים", מתגלים זיהויים מעניינים ומרגשים כגון, פפירוס מצרי המדבר על דם במים, תבליטים מצריים המתארים את מסעה של מלכת שבא אל המלך שלמה, ועוד זהויים הנובעים מן השחזור המוצע, המורים על הצורך לקצר את הכרונולוגיה המצרית בלמעלה מחמש מאות שנה.
אם קיצור הכרונולוגיה המצרית, נוצרת התאמה מופלאה בין ממצאי המחקר לבין התנ"ך.
מאחר שמערך השכבות הארכיאולוגיות בארץ מבוסס על הכרונולוגיה המצרית, מתוך תיקון לוח-הזמנים המצרי המובא בסדרה באות על פתרונן הסתירות שמוצאים ארכיאולוגים עם התיעוד התנ"כי.
במהדורה העברית של "תקופות בתוהו" נוספה טבלא הממחישה את השחזור, ונוסף גם פרק בו הביא וליקובסקי ראיות ארכיאולוגיות שהגיעו לאחר שהספר יצא לאור לראשונה - מיריחו, חצור, ממבצרו של שלמנאסר ועוד - המאוששות את לוח הזמנים המובא בספר.
פרופ' פפיפר(Robert H. Pfeiffer) , דיקן הפקולטה לקורות ולשפות שמיות באוניברסיטת הארווארד, כתב על כריכת "תקופות בתוהו" המקורי: "ד"ר וליקובסקי מגלה בקיאות עצומה וחריפות יוצאת דופן… אם ד"ר וליקובסקי צודק, ספר זה הינו התרומה הגדולה ביותר לחקר ההיסטוריה העתיקה שנכתב אי פעם".
וכיום במדור הספרים ב Amazon שבאינטרנט, כותב בעל הסקירה של "History and Prehistory # 1" על Ages in Chaos: "מהמם, משכנע, נחקר ביסודיות, מושלם להפליא, ולעתים קרובות מותקף בצורה לא-רציונלית…"

"ההיתה תקופת חושך ביוון?" (נשאר בכתב-יד ובמספר מאמרים, אך כספר יצא לאור עד כה רק בעברית, תשנ"ז) בספר זה, עם תיקון הכרונולוגיה המצרית, מגיע השחזור לפתרון מפתיע בפשטותו ביחס לתעלומת חמש מאות "שנות החשכה" החסרות כביכול ברצף התרבותי של יוון.
לספר זה הוסיף חתן פרס ישראל, פרופסור דוד פלוסר, הקדמה, בה כתב:
"האם לא הוּלכנו שולל אחרי כרונולוגיה מצרית כוזבת... האם היתה ההיסטוריה של מצרים הרבה יותר קצרה במציאות מאשר סוברים היום? אם ניתן היה להראות זאת, אזי היתה בעיית תקופת החושך ביוון נעלמת. רק מומחים ללא דעה קדומה יכולים לדחות או לקבל את פתרונותיו של וליקובסקי... זכותו של הספר שהוא מביא פתרון לבעיה אמיתית. היהיו מספיק מומחים טובים המוכנים להתמודד עם הפתרון המוצע?"

"גויי הים, פלשתים או פרסים" – הוא הכרך האחרון בסדרת "תקופות בתוהו", העוסק בתקופה הפרסית, עם זאת ניתן לקרוא אותו גם לפני שאר כרכי הסדרה.
גם הויכוח הארכיאולוגי המפורסם ביחס לתיארוך החרסים והמכרות בערבה ובמיוחד מכרות שלמה בתמנע, בין אולבריט וגליק, מצד אחד, לבין רותנברג ואהרוני, מצד שני, נפתר אם מקבלים את התיארוך עבור רעמסס השלישי המוצע בכרך זה, ומכרות שלמה היו אכן מכרות שלמה ולא מכרות של המצרים עוד לפני שבני ישראל הגיעו לארץ, כפי שטוענים האוחזים בכרונולוגיה המצרית המקובלת.
מפאת חשיבותו מובא המאמר "אסטרונומיה וכרונולוגיה – מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית" שוב בנספח כאן (אם כי כבר הובא ב"ההיתה תקופת חושך ביוון?"). מתוך קריאה בו ברור, לא רק שהשיטה הכרונולוגית המצרית מבוססת על טעות על גבי טעות, אלא מובא בו גם פתרון לשאלה לאיזה כוכב המצרים אכן התכוונו בשיטת חישובי הזמנים שלהם.

אולם בארץ בולט במיוחד חוסר הנכונות של ההיסטוריונים והארכיאולוגים להתיחס לשחזור ההיסטוריה העתיקה שוליקובסקי הביא בסדרת "תקופות בתוהו". הארכיאולוגים, ביחוד מאוניברסיטת תל-אביב, טוענים עתה, גם מעל דפי העיתונות הכללית, הטלוויזיה, הרדיו ואפילו מעל דפי כתב-עת ("על הפרק"), המחולק למורים לתנ"ך מטעם משרד החינוך, שאין למצוא בארכיאולוגיה את המסופר בתנ"ך, עד תקופת הממלכה המפולגת. ואכן, אם מחפשים את ההיסטוריה הישראלית בשכבות המתוארכות לפי הכרונולגיה המצרית, שוליקובסקי מוכיח כי היא שגויה, אין פלא שאין מוצאים דבר. מאידך, אם מחפשים בשכבות הנכונות, הכל נמצא שם (ראה מאמר שנכתב כתשובה למאמרו של זאב הרצוג ב"הארץ" המצורף כאן) ובכל זאת, כאשר נערכים כנסים בנושא, אין מאפשרים יצוג לשחזור המובא ב"תקופות בתוהו" - לא בכנסים, לא בכתבי-העת ולא באוניברסיטאות.
בארה"ב ובאנגליה יוצאים כתבי-עת העוסקים בתיאוריות של וליקובסקי. כמו כן נערכים בארצות אלה כנסים בנושאי מחקריו של וליקובסקי, אולם בארץ הס מלהזכיר.

הוראס קאלן, פילוסוף ומחנך, שעמד בראש New School for Social Research, כתב על התזות של וליקובסקי:
"עוצמת הדמיון המדעי, תעוזת המבנה והיקף המחקר והמידע ממלאים אותי הערצה. אם התיאוריה שלו תוכח כנכונה אזי לא רק על האסטרונומיה אלא גם על ההיסטוריה ועל רבים ממדעי האנתרפולוגיה ומדעי החברה לשקול מחדש הן את תוכנם והן את הסבריהם."

על-ידי שבירת המחיצות בין המדעים השונים מגיע עמנואל וליקובסקי למסקנות שאליהן לא הגיע שום מדע בפני עצמו. זהו אתגרו האמיתי, ודבר זה הוא ביסוד מחקריו ועקרוני להם."
Harpers Magazine

ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", כתב במאמר גדול כאשר Ages in Chaos יצא לאור לראשונה:

"ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: גם בגאוניות וגם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות אופק מדופלמת באפיק אחד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי..."
"אם דרך משל, דורות על דורות הורו הפרופסורים ולמדו הסטודנטים כי תרבות אלמונית צמחה על ברכי תרבות פלמונית, והושפעה ממנה - ובא הגאון ומוכיח כי החשבון אינו נכון, התרבות המושפעת לא התקיימה כלל בתקופה ההיא, אלא זמן רב לפני זו המשפיעה - הרי ספריות שלמות נראות פתאום טפשיות, חסרות כל תוכן… ואם אמנם כעסם של אנשי המדע גדול כל כך - סימן שהם אינם צודקים, סימן שיש כאן תגלית שיש להם סיבה לירוא מפניה."

התנ"ך – לא נתנו לו צ'אנס
הארכיאולוגים מחפשים בשכבות הלא נכונות

תגובה של יוסף אבינועם, שלא פורסמה, למאמרו של זאב הרצוג - "התנך, אין ממצאים בשטח" (מוסף הארץ, יום שישי 29.10.99)

היטיב לתאר פרופ' זאב הרצוג את המסקנות העולות מכמאה שנות חפירה ארכיאולוגית בארץ-ישראל.
אכן, המחקר הארכיאולוגי בא"י, שציפו ממנו לגדולות, הביא אכזבה רבה וכיום אחרי שעבר כבר את שלב היאוש, הוא עוסק בביסוס תיאוריות חדשות על דברי ימיה של הארץ הזאת. גם כותב שורות אלו מסכים עם פרופ' הרצוג כי הנתונים שמציגים הארכיאולוגים אינם עולים בקנה אחד, ואף סותרים את התיאור ההיסטורי המקראי. אולם, בניגוד לדעה הרווחת בין הארכיאולוגים, שהגורם המטעה הוא התנ"ך, שורש הבעיה הוא בטעות המושרשת ביסודותיו של המחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל, עוד מראשיתו.
לא אחזור כאן על תולדותיה הקצרים של הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, מכיוון שכבר היטיב לעשות זאת פרופ' הרצוג – רק אוסיף נקודה אחת.
חוקרי מצרים השוו בין החומר הספרותי המצרי לבין הממצאים הארכיאולוגיים במצרים. חוקרי מספוטמיה השוו בין החומר הספרותי האשורי-בבלי לבין הממצאים בשטח בארצות אלה. הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל מעולם לא היתה גברת לעצמה. ארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם, עליה קיים תיאור נרחב ומפורט של דברי ימיה, החל מתקופות קדומות ביותר, תוך קביעת סדר כרונולוגי ברור ורציף, שהסתירות שאמנם קיימות בו מקומיות בלבד ואינן פוגעות במבנה הכרונולוגי הכללי. אין עוד ארץ כזאת. ההגיון מחייב כי בבואנו לחקור את תולדותיה של הארץ, נשווה קודם כל בין הממצאים בשטח לבין הטקסט הספרותי המתייחס אליהם ישירות. רק לאחר שנבנה מערכת היסטורית ארכיאולוגית שלימה של הארץ עצמה, ניגש להשוות את הנתונים עם מערכות היסטוריות מקבילות בארצות אחרות.
אלא שלא כך היו פני הדברים.
החפירות המדעיות הראשונות בארץ-ישראל נערכו על-ידי סר ויליאם פטרי עוד במאה התשע-עשרה, ונמשכו על-ידי אולברייט ואחרים בראשית המאה העשרים. חופרים אלה הגיעו לארץ כאשר הם אוחזים בידם את הכרונולוגיה המצרית כדי ליישם גם בארץ הקודש את שיטות המחקר המבוססות עליה.
חפירות ראשונות אלו הניחו את היסודות לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל. המצב שנוצר הוא, שבמקום שהחומר הספרותי האותנטי ישמש בסיס לפרשנות הממצאים בשטח, הפך התנ"ך לגורם משני שפעמים הפריע, בעל כורחו, לפירוש הממצאים בתלי החפירה השונים. איך אפשר לדרוש מהתנ"ך התאמה לממצאים בשטח, כאשר היסודות הכרונולוגיים נקבעו על פי תיאוריות כרונולוגיות מיובאות ממצרים?

ערעור על הכרונולוגיה המצרית
כבר בשנות החמישים המוקדמות יצאו לאור בארה"ב ספריו של ד"ר עמנואל וליקובסקי בהם הוא מראה כי בכרונולוגיה המצרית ישנה טעות משמעותית של מאות שנים.
טענתו של וליקובסקי, אותה הוא מוכיח בהרחבה בסדרת ספרי "תקופות בתוהו", היא, כי ישנה טעות שיטתית של למעלה מחמש מאות שנה בכרונולוגיה המצרית. אם מוציאים מן הכרונולוגיה המצרית את אותן שנות רפאים, וע"י כך מקצרים אותה ומעמידים אותה במקומה האמיתי על ציר הזמן, נוצרת התאמה מופלאה בין ממצאי המחקר לבין התנ"ך, המאירה באור חדש את המחקר ההיסטורי של המזרח הקדום ואת סיפורי המקרא גם יחד.
היחוד בשיטתו של וליקובסקי הוא, שהוא איננו מנסה לפתור בעיה מקומית זו או אחרת ולהוכיח כי התנ"ך צודק, אלא נותן פתרון אחד לשאלה כולה. ההוכחה לפתרון זה היא ההתאמה המופלאה שמתקבלת בין הממצאים המדעיים לבין התנ"ך, דור אחר דור, כאשר בכל שלב מתקבלות התוצאות המתחייבות מן השלב הקודם, אע"פ שהראיות עומדות בפני עצמן ואינן תלויות זו בזו.
בפרק "אסטרונומיה וכרונולוגיה" (המובא ב"ההיתה תקופת חושך ביוון?", וגם בנספח ל"גויי הים – פלשתים או פרסים") מראה וליקובסקי, לא רק שהכרונולוגיה המצרית מבוססת על טעות על גבי טעות, אלא מובא בו גם פתרון לשאלה לאיזה כוכב המצרים אכן התכוונו בשיטת חישובי הזמנים שלהם.

סקירה היסטורית עדכנית
אציג כאן מחדש את קורותיה של ארץ-ישראל העולים מתוך ממצאי חפירותיהם של מאות אתרים בארץ, לאחר כמאה שנות מחקר. הדברים רובם מפורשים במאמרו של פרופ' זאב הרצוג, אך לשם הצגת התמונה בשלמותה אני חוזר עליהם כאן.
ראשיתו של הישוב בארץ-ישראל הוא בתקופה הכלכוליתית. בתקופה זו היה הישוב בארץ דליל. אנשי התקופה היו חקלאים ורועי צאן. האתרים הכלכוליתים ננטשו ברובם בצורה מסודרת, ללא חורבן והרס – ונראה כי סיבת נטישתם היתה בצורת ממושכת.
תקופת הברונזה הקדומה – כך מכונה ראשית ההתישבות העירונית בארץ-ישראל. בתקופה זו, שנמשכת כמה מאות שנים מתבססים הישובים העירוניים בארץ. הערים מוקפות חומות בצורות, ובשלהי התקופה רצופה א"י בערים גדולות ובצורות – חלקן מוקפות חומות ענק שעוביין מגיע לעתים עד שבעה ושמונה מטרים.
סופה של התקופה בא עליה פתאום. תוך פרק זמן קצר נחרבה כל התרבות העירונית של תקופת הברונזה הקדומה, עד שלא נותרה בארץ-ישראל עיר בצורה אחת על תלה משני עברי הירדן. רוב הערים הנזכרות בסיפורי כיבוש הארץ על-ידי יהושע חרבו בתקופה קדומה זו ולא קמו עוד (ערד, יריחו, העי ועוד) – דבר המהווה את אחת הסתירות החמורות, כפי שציין פרופ' הרצוג.
לאחר תקופת ביניים קצרה, קמה בארץ תרבות חדשה, המכונה: תקופת הברונזה התיכונה, החל מתקופה זו ועד סופה של התקופה הבאה אחריה – תקופת הברונזה המאוחרת – קיים בארץ רצף התיישבותי של כ-‏800 שנה המאופיין על-ידי החוקרים כעליה, פריחה ונסיגה. בשלהי
תקופת הברונזה התיכונה מגיעה התרבות בארץ לשיא פריחתה, ובאותה נקודה מתחילה גם שקיעתה עד לחורבנה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת.
להבדיל מן החורבן בסוף תקופת הברונזה הקדומה, התרבות העירונית של הברונזה המאוחרת מתפוררת בתהליך שנמשך שנים רבות. חורבן הארץ בתקופה זו מתרחש בכמה גלים, כאשר קיים הבדל של כמאתיים שנה בין חורבן הערים הצפוניות לבין חורבן ערי השפלה והדרום. דעת מבקרי המקרא כי כיבוש הארץ על-ידי בני ישראל התבצע בכמה שלבים על-ידי שבטים שונים – מסתמך על ממצאים אלה.
על חורבותיה של תרבות הברונזה התיכונה והמאוחרת קמה תרבות חדשה: תקופת הברזל. תקופה זו – ראשיתה דלה מאוד, ורק בשלב השני, המכונה תקופת הברזל ב', ישנם ממצאים המעידים על תרבות חומרית מבוססת, אך גם זו מתגמדת לעומת הפריחה של שלהי תקופת הברונזה התיכונה. חוקרי א"י המצפים למצוא בתקופה זו את שרידי בני ישראל המתנחלים בארץ, את שרידי ממלכת דוד ושלמה ואת שרידי ממלכות ישראל ויהודה המפולגות – מעלים בידם חרס, כפי שתיאר בדייקנות פרופ' הרצוג.
אחרי תקופת הברזל באות בסדר השכבות התקופה הפרסית והתקופה ההלניסטית הקדומה – תקופת בית תלמי. מתקופות אלו, שנמשכו כמה מאות שנים, כמעט שלא נותרו שכבות בתלי החפירות בארץ. השרידים המעטים שנמצאו, נמצאו בדרך כלל ב"בורות" בתוך שכבת הברזל שמתחתן. במקרים רבים שכבת תקופת הברזל נמצאת צמודה לשכבת תקופת החשמונאים, ללא כל שכבת ביניים, על אף שמדובר בפרק זמן של מאות שנים.
עד כאן תיאור דברי ימיה של ארץ-ישראל העולה מן הממצאים, ויש להניח שגם פרופ' הרצוג מסכים לתיאור זה.

שאלת המפתח
שאלת המפתח שמעולם לא נשאלה על-ידי הארכיאולוגים חופרי הארץ, היא: האם קיימת חפיפה בין המבנה ההיסטורי המתואר לעיל (ללא הפרשנות הכרונולוגית המוחלטת שניתנה לו) למבנה ההיסטורי המתואר במקרא?
התשובה היא: בהחלט כן! אלא שלשם כך יש לתארך מחדש בהתאמה את כל מערך השכבות בארץ.

תיארוך מחודש
התרבות בארץ בתקופת האבות, כפי שמשתקפת בספר בראשית, היא תרבות חקלאים ורועי צאן. ההתישבות העירונית עוד בחיתוליה. תקופה זו מקבילה לשלהי התקופה הכלכוליתית וראשית תקופת הברונזה הקדומה. תקופות רעב רבות מאפיינות את תקופת האבות, ובסופה יורדים בני ישראל למצרים.
בעוד בני ישראל במצרים, מתגבשת בארץ תרבות הברונזה הקדומה, ערים נבנות ומוקפות חומה, עד שבשלהי התקופה, כאמור, מלאה ארץ כנען בערים גדולות ובצורות בחומות ענק שאת שרידיהן המרשימים ניתן לראות עד היום.
תרבות זו נחרבת בצורה פתאומית, החורבן הוא חורבן גמור, ועל חורבותיה קמה, לאחר תקופת ביניים קצרה, תרבות חדשה – הברונזה התיכונה והמאוחרת – שבמשך 800 שנה עוברת תהליך של עליה, פריחה ונסיגה. בני ישראל בהנהגת יהושע, הם שהחריבו את תרבות הברונזה הקדומה – הכנענית, ובמשך כ-‏800 שני חיו בארץ עד שהוגלו ממנה על-ידי מלכי אשור ובבל. גם בתנ"ך מתוארת תקופה זו כעליה, פריחה אדירה בימי דוד ושלמה, ונסיגה הדרגתית בתקופת המלכים עד הגלות והחורבן.
חורבן הארץ בסוף ימי הברונזה המאוחרת תואם את התיאור המקראי של החורבן ההדרגתי בסוף התקופה הישראלית, החל ממסעות מלכי אשור וחורבן צפון הארץ, ועד מסעות נבוכדנאצר וחורבן ממלכת יהודה.
"בתחילת תקופת הברזל" – כותב פרופ' הרצוג בחפשו אחר הזהות העצמית שלנו, "…נוסדו באזור ההר המרכזי של ארץ-ישראל מאות ישובים קטנים, שחיו בהם חקלאים עובדי אדמה ומגדלי צאן. אם לא הגיעו ממצרים, מנין הופיעו המתיישבים הללו?" התשובה היא פשוטה: הם עלו מבבל, ברשיון כורש ודריוש מלכי פרס "והתנחלו 'בהתנחלות שקטה' באזורי ההר של הארץ". אין צורך להמציא תיאוריות סוציולוגיות על "תושבי הכפרים באזור החוף שקצו בשלטון העריץ של מלכיהם" – זהותם של המתנחלים החדשים מפורשת בחומר הספרותי האותנטי לאזורנו – התנ"ך.
תקופת הברזל כוללת בתוכה, כפי שהוכח מן החפירות, את התקופות הפרסית והתלמית, מיד לאחריה באה תקופת החשמונאים. כמעט כל הממצאים המיוחסים לתקופה הישראלית, שייכים לתקופת שיבת ציון (הפרסית) ולתקופת שלטון בית תלמי הבאה אחריה.
החל מתקופת החשמונאים התיארוך מתבסס על מטבעות והוא אמין ומסודר בדרך כלל.

מבט על התמונה הכוללת
החפיפה היא כל כך מתבקשת, אלא שהמחקר הארכיאולוגי, שמתבסס כאמור על כרונולוגיות מיובאות ממצרים, לא ניסה מעולם להרים את ראשו מתוך תעלת החפירה, להביט במבט כולל על המבנה הכרונולוגי כולו, ולעשות את ההשוואה המתבקשת ביותר, בין הממצאים בשטח לבין החומר הספרותי-היסטורי האותנטי לארץ-ישראל.
אינני כופר כמעט בשום ממצא ממצאיהם של הארכיאולוגים ושום מסקנה ממסקנותיהם – ההבדל הוא בפרשנות הכרונולוגית בלבד, ופרשנות זו ראוי שתיעשה, כאמור, לא מתוך תעלת החפירה, אלא במבט כולל על המהלך ההיסטורי כולו. בעשרות שנות מחקר ארכיאולוגי בא"י עשו הארכיאולוגים בארץ עבודה מקיפה ויסודית, המאפשרת לנו כיום לראות את התמונה הכוללת של הארץ בתקופותיה השונות, ומתוך כך לבחון מחדש את מסקנותינו.
בניית מערכת ארכיאולוגית-כרונולוגית מושלמת בארץ-ישראל, היתה יכולה לתרום רבות גם לפתרון בעיות יסוד רבות בכרונולוגיה המצרית, שכפי שד"ר וליקובסקי בזמנו הראה, דרושה תיקון. גיבושה של מערכת כרונולוגית יציבה, מבוססת ואמינה בארץ-ישראל, תאפשר לבחון מחדש את המערכת הכרונולוגית המצרית על כל בעיותיה.

עצמאות מדעית
"הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל משלימה בסוף המאה העשרים את תהליך המעבר לעצמאות מדעית" – כך כותב פרופ' הרצוג – "היא מוכנה להתעמת עם ממצאי מחקר המקרא וההיסטוריה הקדומה כדיסציפלינה שוות ערך". ואני אומר, כי הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל נמצאת על סף שעבוד מוחלט לכרונולוגיות זרות, והגיע הזמן לעשות "יציאת מצרים" במדע הארכיאולוגיה הארצישראלי – רק כך נוכל להגיע ל"עצמאות מדעית" ונהיה מוכנים "להתעמת עם ממצאי מחקר המקרא וההיסטוריה הקדומה כדיסציפלינה שוות ערך".
אחד באפריל? 225285
264682
כדאי שפשוט תעלי את הספרים לרשת האינטרנט
לפחות את חלקם
בהצלחה
ראה באתר ''דעת'' 654444

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים