בתשובה לאורי פז, 28/03/04 18:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ." שמות ד', י"ד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כאן: "ויאמר משה אל-אהרן, הוא אשר-דבר ה' לאמר בקרבי אקדש, ועל-פני כל-העם, אכבד; וידם, אהרן" ויקרא י' ג". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת מהבעיות העקרוניות של הדת היא הסתירה שמתעוררת בין קיומו של אל יודע כל לבין הצורך בתפילה. מדוע יש צורך להגות את מילות התפילה אם האל יודע מה המתפלל אומר? עפ"י יעקב בר ששת (אחד מראשוני הקבלה, תאריך?) אין בכלל צורך בתפילה, באמירת המילים, כי לאל אין אזניים והוא לא בדיוק מקשיב לצלילי ההברות, מספיקה אם כן הכוונה [שבלב]. היוונים (והמוסלמים?) ניסו לתת תשובות לכך דרך תורת התארים השליליים של האל, שכידוע[?] היא מרכזית אצל הרמב"ם. מבלי להיכנס לדבר מה שאני ממש לא כל כך יודע עליו הרבה, אפשר אולי לומר שיש הבדל בין שתיקה שהיא "לא לדבר" או "לא להגות" ובין שתיקה שהיא "לא לומר". שהרי כל דיבור הוא בעצם חוסר אמירה משום חוסר היכולת לומר משהו משמעותי על דבר לא ניתן לדבר עליו. מצד שני, המקובלים טוענים שהתפילה איננה [רק] הגיית מילות התפילה בקול אלא המחשבה עליהן והחזרה על מילות התפילה במחשבה, פעולה המאפשרת התעלות המחשבה לעבר הספירות העליונות, מין איחוד של החומרי עם המופשט. אם כך, השתיקה מצד אחד היא פעולה שמשלימה את האמירה המחשבתית (חוסר דיבור לא מעיד על חוסר מחשבה על הנושא). ברובד מופשט יותר השתיקה היא היא האמירה האפשרית היחידה בסיטואציה שכזו. אז למה אתה, עוזי ואורי מתכוונים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חף מכל כוונה במקרה הזה: הבאתי את המקור לביטוי שבו השתמש אורי. אולי הייתי צריך גם לומר שבפסוק הקודם לזה שציטטתי מתו בני אהרן, נדב ואביהוא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני רק זכרתי שאהרון דיבר, לא שתק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפילוסופיה הכללית ישנן הרבה שאלות ותהיות על מהותה של התפילה. כמו למשל: איזה מקום יש לה בכלל בעולם? מהו היחס בין היצור הקטן הזה שנקרא אדם לבין המרחב האינסופי האלוקי? האם אפשרי שיח היוצא אל "מעבר הלשון"? ולכשיתברר שאפשרות של שיח כזה אכן קיימת, נותר עוד להבין כיצד מבחינה הגיונית, בשיח זה היה המתחנן יכול להתחנן לפני מי שמכיר את כל צורת האדם, כיצד היה יכול לפאר את מי שכולו פאר, כיצד יכול הוא לקדש את שכולו קדושה? "בעבור צאצא של היוונים - אלו שערוריות של ממש!", כפי שהצהיר הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, בעומדו על סוגיית התפילה. בניגוד לפילוסוף, המאמין הפשוט מסתכן ב"שערורייה", שהרי לא תמיד הוא יכול להודות בהתנסותו בתפילה. הוא מעורר שערורייה כאשר הוא מודה בנאמנותו: בעיני אחדים הוא מופיע במסווה של קונפורמיסט בורגני עם דעות נוחות, המגינות על נוחיותו; בעיני אחרים הוא מופיע תחת מסכת קוסם – איש מוזר המקיים קשרים עם עולם נסתר ומגי. אך בעיקר, הוא מתלבט כיצד ניתן להעלות את נושא התפילה הנוגעת לאינטימיות האינטימית ביותר של כל אחד בלא חוסר עדינות, בלא חוסר רגישות ובלא חוסר צניעות. יש מחכמי ישראל שכבר מנעו את כל הסכנות האלה כשטיפלו בתפילה כממשות חברתית שכבר קיימת, ודנו בתולדותיה וביעילותה הרגשית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |