 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה ודאי מבדיל בין בלוגרים, שכותבים במטרה שקהל יקרא, יזדהה ויאהב, וביני, שבסך הכל כותב במטרה ליצור דיאלוג, או שואל שאלות שמטרתן להשיג תשובות, לא לרתק את קהל שומעי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני סבור שזו אולי המטרה המוצהרת, אך בוודאי לא המוטיבציה האמיתית. אפשר לנתח לעומק, אך די להתבונן בכותרות כמו "זו ההזדמנות לשאלה מעניינת" - את מי השאלה מעניינת? אתכם הקוראים כמובן. מעניין (אותי) גם המבנה התחבירי של משפטים וחלקי משפטים מסויימים, למשל: "בקאמי שאני קראתי ואהבתי" אולי העברית שלי קצת לוקה בחסר (יותר מדי זמן עם פרוקי רגליים), אבל נדמה לי שרוב האנשים היו כותבים: "בקאמי שקראתי ואהבתי" או "אהבתי את קאמי" בלי החזרה היתירה על הגוף הראשון המפורש והמרומז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצורה החיובית, כמובן. האם תמיד בשב"כ נוטים לעשות אובר אנלייזינג? למרות שאני חייב להודות שאני לא עובד שעות על הניסוח שלי, ולכן שום דבר ממה שציינת לא היה מכוון, אשתתף גם אני בחגיגת הניתוח שלך. כשאני מדבר על "שאלה מעניינת", אני מתכוון כמובן - מעניינת אותי, אחרת לא הייתי מעלה אותה. אני מפנה שאלות לאנשים לא כדי שינידו בראש ויגידו "כן, שאלה עמוקה שאלת בני", אלא כדי שיענו. שתי האלטרנטיבות שלך למקרה קאמי לא מעבירות את המסר החבוי המחוכם, שפירושו: "אני לא קראתי הרבה קאמי, אבל ממה שכן קראתי וכן אהבתי..." חשוב להדגיש בתגובה הזו את נקודת המבט הסובייקטיבית שלי, כי ייתכן מאוד שאני טועה ואחרים מוזמנים לחלוק עלי, הרי אסור לקחת מונופול על אמת כלשהי. אבל הרבה יותר קל ונוח לקרוא את זה כסימני נרקיסיזם צרוף, אני מסכים. בעיקר אם אתה רוצה לתקוף אישית, דבר שלא ברור לי אף פעם למה אנשים עושים, על אחת כמה וכמה כשזו תרומתם היחידה לדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, לפעמים אנחנו מצליחים להגיע לחקר האמת שאיננה, אם כי לרוב מכסים על זה באופן כזה או אחר. שאל את העז של הופה היי. לא ביקשתי לתקוף איש, אלא לתאר את התחושות העולות בי למקרא דבריך ולנסות להבין/להסביר את הסיבה לתחושות אלו, אפילו במחיר של אובדן חובבי הדמות הנוכחית (שלא ענו לי עדיין על שאלת הטריוויה הקלה בתגובה למאמר הסריסים, או שענו מאד לאחרונה ולא הסתכלתי). אפרופו דמויות אותנטיות (לא בטוח שבמובן הלודביגי, טרם הספיקותי לרדת לעומק כוונתו), דמותו של מישל בספריו של מישל וובק (ובפרט בספר החלש ביניהם - פלטפורמה) היא אותנטית מאד בעיני, אם בגלל חוויות חיים משותפות ואם בגלל דמיון בתגובות. יש לציין שבמקרה שלו, כמו במקרה של קמי (שקראת וגם שלא), העניין אינו בכך שאין שיתוף בחוויה רגשית אלא בכך שיש שיתוף בהיעדרה. התנצלות על שימוש מרובה בסוגריים, מעין פשרה רקובה בין הרצון להאריך ולקצר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקאמי שאני (אני! אני!) קראתי, לא בהכרח אין שיתוף בחוויה. ב"הזר" אין שיתוף, אבל ב"הדבר" בהחלט יש. בכל מקרה, לקחתי לתשומת לבי (ולא בפעם הראשונה) את התחושות שההודעות שלי מעלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בלוגרים (שאני מכירה) כותבים כדי ליצור דיאלוג, (ויש כמה שכותבים לא כדי שיזדהו, אלא כדי לעורר אנטגוניזם) בין אם הוא פנימי או חיצוני. החלק של הריתוק הוא אופציונלי. כשהוא קורה, זה מוצלח. [זה רק נדמה לי, או שאתה מבקר את תופעת הבלוגינג בלי שקראת דוגמאות מגוונות מספיק? כלומר, לא כולם ילדות בוכיות בנות 14. עיין ב"רשימות", זה ייתן לך מושג] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא את כתבת לפני כמה הודעות שאחד הדברים החשובים לבלוגים הוא כמות האנשים שקוראים אותם? נו טוב, אני כנראה לא מבין את מה שאת כותבת. למקרה שזה עוד לא ברור: -אני לא מבקר את תופעת הבלוגים!-. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במובן של כותב-קוראים. לא דיאלוג של שני אנשים. זה מיישב לך את שאלת הכמות? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |