בתשובה לברקת, 12/03/04 21:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סליחה, ההיא מנעמ"ת מופיעה כנראה רק בגירסה של ynet: שוב, את חומקת בכוונה מלהתייחס לכל הפואנטה של מה שדובי עמל וליקט מהעיתונים, מלאכה שהוא פתח בה אחרי שאת (כמדומני) אמרת, בתירוץ וחיפוי מספר 5ג, שזה שהסיקור של ynet מוטה זה לא אומר הרבה כל כך כי לא מוכרים את ynet בקיוסקים. הלך דובי וליקט את מה שכן מוכרים בקיוסקים והראה את האפליה המחפירה בהתייחסות לשני סוגי ידיעות שהיו אמורות לקבל התייחסות שווה. ואז עברת לתירוצים 6א, 7ד וכו'. תמשיכי לתרץ את זה שעבור בנות ישראל הפמיניסטיות, דמו של מי שאשה מנסה לפגוע בו מותר, אפילו אם הוא תינוק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה שווי-נט הוסיפו אותה לכתבה שלקחו מהעיתון המודפס דווקא מחזק את טענה 5ג'. אבל אם כבר אנחנו מדברים על תירוצים והתחמקויות, לא התייחסת למה שאמרתי על דפוסים של גברים מכים ונשים מוכות, על הכרוניות שבתופעה הזאת. כשאני חושבת על אלימות במשפחה, אני לא רואה גבר שהתלהט באופן חד-פעמי בגלל שמיררו לו את החיים או לקחו לו את הילדים. אני רואה מישהו שבאופן שיטתי, אין לו דרך אחרת לפתור סכסוכים מלבד הפעלת אלימות. דמו של מי שאשה מנסה לפגוע בו אינו מותר, גם אם הוא בן שנתיים או בן 100. באיזו שפה לאיית לך את זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין איך זה רלוונטי, מה שאת מדמיינת לגבי סכסוכים במשפחה. תקראי בבקשה את ההסברים של פרופ' איזיקוביץ' המלונקקים במאמר שלי ותראי שיש הסברים אחרים לגמרי לתופעה של אלימות. למה את בוחרת לראות כך את התופעה אני לא יודע. ולמה את חושבת שבן אדם שפתאום, אחרי שהוא כבר התחתן ועשה ילדים ובנה בית וחשב שזה לנצח, זורקים אותו לרחוב כמו כלב ולוקחים לו את הילדים - למה את חושבת שזה לא יכול לגרום לאלימות, אני לא יודע. אני אומר לך שזה ועוד איך יכול לגרום לאלימות. ותפסיקי לחפות על מה שהנשים האלה עושות. אני במקומך הייתי אומר ''כואב לי לראות את זה, אני מבינה למה כל כך הרבה גברים זועמים וגם אני הייתי זועמת במקומכם''. או שהייתי שותק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי כבר ואומר שוב - אני בהחלט מבינה את התסכולים, המרירות, הזעם וגם הרגשות האלימים שמתפרצים בסיטואציה שתיארת. זה לא מצדיק פשע כמו דקירה או רצח - ואם זה מצדיק אמפתיה לפושע, שיצדיק נא אמפתיה לשני הצדדים. אתה עושה סלט וחביתה שלמים - מעצבנים אותך גם העובדות עצמן, גם אופן הסיקור שלהן בתקשורת וגם האופן בו צריך לשפוט אותן. על מה אני מחפה פה, מכל הדברים האלה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הסיקור בתקשורת. באופן שיטתי ומעצבן עד בלי די. פשוט לא בא לך לראות את העובדות, ואת חושבת שתפקידך כאן לסנגר על מה שהכאילו-עיתונאיות האלה עושות, וחבל שכך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה אני ארחיק איתך לכת: בסך הכל אני מסכימה לגבי גינוי של אופן הסיקור הסנסציוני. לגבי ההטיה: "קל" מאוד לעיתונאים לכתוב על גבר שהיכה את אשתו. זה משחק על נאראטיב מוכר, על סרטים תורכיים/מצריים סוחטי דמעות, על דמויות הקורבן והמקרבן. זה מספק כר מצוין לכותרות כמו "הפחד והזוועה", ותיאורים קורעי לב של הילדים הבוכים על אמם. לעומת זאת, פחות "קל" לכתוב על אשה שהכתה גבר - זה לא מסתדר עם נאראטיבים שכיחים, מלבד אלה שמופיעים בקריקטורות מיושנות (האשה בחלוק בית דופקת לבעלה מערוך בראש, כשהוא חוזר עם כתמי ליפסטיק של אשה אחרת על הז'קט שלו). ולכן, כשמטפלים בנושא כזה, מדגישים כל מיני "הבטים אנושיים" כמו ההתעללות שעברה הרוצחת קודם לרצח. כאן מגיע ההבדל בינינו: אתה תגיד שהגישה הזו לטיפול בחומרים נובעת מקונספירציה נשית. אני טוענת שמדובר בעצלות עיתונאית, בחשיבה שבלונית-מיידית וברצון ליצור נגישות קלה במיוחד לקהל הקוראים. ככה זה בכל נושא בעצם. (ועכשיו אמתין בסבלנות שתמצא עוד דעה שנובעת מהיותי חברה מן המניין בפרוטוקולים של זקנות ציון). אגב, הכלבה של השכנים משגעת לי את המוח ביללות, כל הערב ובעצם כבר כל השבוע. שאלוהים ייתן לבעלים האכזריים שלה מה שמגיע להם. העיקר ששמו שלט עם השם שלה על הדלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הכלבה שמשגעת את השכל, יכולתי לומר כל מיני בדיחות ואני מתאפק. לגבי הנראטיב - המקרה הספציפי שעלה בסקרי העיתונות של דובי הוא מקרה של אמא שניסתה לרצוח את הילד שלה, בן ה-3, לא אשה שניסתה לרצוח את בעלה. חוץ מזה, כמו שכל פמיניסטית שנה ב' יודעת, לא חסרים בחברה המערבית נראטיבים של האשה הקטלנית, הבוגדנית והמסוכנת, מדמותה של חווה דרך אשת פוטיפר ודלילה ועד גלן קלוז מ"Fatal Attraction". אני חייב לומר שלא רק הסטריאוטיפים וההטייה מציקים, אלא עצם העיסוק היומיומי בנושאי נשים, כאילו שכלי התיקשורת הלאומיים הם לא יותר מאשר ביטאוני נעמ"ת. אבל אני מבין שזה בגלל שעכשיו זה "השבוע שבמסגרתו חל יום האשה הבינלאומי" (כך כתוב כאן - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2887579,00.h... ). מה שנותן לי כל מיני רעיונות לגבי השחלת מאמרים משלי, בתירוץ שעכשיו זה "השנה שבמסגרתה חל יום המשפחה" וככה. לסיום, עלי לומר שאני חושב שאם דובי היה לוקח על עצמו לעשות סקירה יותר ממצה של הנושא ומציע את המאמר ל"עין השביעית" למשל, זה היה מתפרסם ואף משפיע. אפשר היה להשתמש בכתבה שכזו כתירוץ לראיין את עורכי החדשות בכלי התקשורת השונים ולהבין מה בעצם קורה פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, ברקת, לדעתי מה שחסר לרוב משתתפי הדיון כאן, אולי בשל גילם הצעיר, זה היכרות עם מה שקורה בתחום הגירושין. אצטט מתגובה של קוראת (דווקא לא אוהדת) למאמר שלי בפורום מקורנן אחר ( http://www.faz.co.il/story_2035 ): "האם יש ניצול לרעה של ה"כלי" הזה כמו שטוען גיל רונן? לצערי בנקודה הזו הוא כנראה צודק. אני מכירה אישית עורכי דין (אחד מהם גבר... באחד המקרים תומך האיחוד הלאומי,,, לא שמאלן ולא יפה נפש, השניה אישה הנשואה לחרדי מבני ברק) שממליצות ללקוחותיהן הנשים להגיש תלונות גם אם הן כוזבות על הכאתן או על איום ברצח במסגרת מאבקן לשיפור תנאי הגירושין. כאשר בסך הכל מדובר על כסף..." כלומר, המיתוס של הבעל המכה והמרביץ ואווירת ההסתה שמייצרות הפמיניסטיות מנוצלת בבתי המשפט בכדי לחלוב מבעלים ואבות את כל רכושם, להפריד אותם מילדיהם וליטול מהם את כבודם. ההרעשה העיתונאית הזאת נותנת לכל אשה ואשה זכויות יתר בשטח - בבית, בתחנת המשטרה ובבית המשפט. ולכן היא כל כך חמורה. זה הרי פשע בקנה מידה מאסיבי, מה שהמגיבה ההיא מתארת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |