בתשובה לדב אנשלוביץ, 12/03/04 15:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. זאת כבר ספקולציה. אתה משער שהיועה"מ החליט לפטור את מקבל השוחד מטעמים של "העדר עניין לציבור" או סיכוי נמוך להרשעה או איזשהיא ברירה אחרת הנתונה בידיו. באותה מידה, יתכן שלשון החוק היבש מחייבת את האשמת נותן השוחד אבל *אוסרת* את האשמת מקבל השוחד. במקרה זה, ליועה"מ אין ממש ברירה. נראה שצריך לקרוא את החלטתו, על-מנת לבסס את הטענה שלך. ב. לגיטימי. סדר העדיפות האישי שלי הוא אחר (יושר מקצועי מעל הכל. אני לא ממש חושב שהמקרה הזה מטיל דופי ביושר המקצועי של השופטת. זה לא מספיק חמור בעיני). ד. ובכן, כאן ההיגיון הבלתי משפטי שלך טועה. השופטים *חייבים* להרשיע או לזכות אך ורק על סמך הראיות שבפניהם. אולי ניתן לפקפק בעדות של ניצול אחד בודד, אבל בפני השופטים היו עדויות של מספר ניצולים, שהצביעו עליו בבית המשפט, ובנוסף מסמכים שונים. המשקל המצטבר של הראיות הצדיק הרשעה. זה נדיר אבל לא חסר תקדים שכל הראיות מצביעות לכיוון הרשעה, אבל ראייה חדשה הופכת את התוצאה. אין פה דופי בשופטים, הדופי הוא בעיקר בגורמים האמונים על איסוף הראיות. לגבי דמניוק - התשובה בגוף השאלה. הערעור היה בעליון, והתוצאה היתה זיכוי מוחלט. זה קצת מופרך לטעון שהתוצאה לא הוגנת (עד כדי ערעור!) בגלל שלא היתה נזיפה בשופטים מהערכאה הקודמת. המילה "טיוח" אינה במקומה. נהוג שבערעור לא יושבים אותם שופטים (אלא במקרה של הרכבים ענקיים), וגם אם היתה חפיפה, בטח ששופטים לא "מגינים על כבודם" אם הם דבקים בהחלטה ישנה לאור ראיות חדשות. פס"ד זה לא איזה יצירה ספרותית קדושה, הוא בסה"כ מתאר את שיקולי ביהמ"ש. כבר ידוע שביה"ש העליון הפך פס"ד של עצמו גם ללא ראיות חדשות. כמו כן בכל ערעור יש כמות גדולה יותר של שופטים כדי להבטיח בקרה הדדית. כך שיש יכולת לביקורת, העובדות בשטח מצביעות על כך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא הבנת את טענתי. הזכרתי את "עניין הציבור" דוקא לטובה, כמנגנון ברירה שקיים אפילו בחוק, ולא בקשר להחלטה ספציפית כזאת או אחרת, ולא הנחתי שום הנחה לגבי החלטת היועץ המשפטי. דברתי באופן כללי על כך שמסיבות ברורות לא תובעים על כל העבירות שנעשות, ועניין הציבור הוא אחד המנגנונים שבעזרתם נעשית הברירה. זה באופן כללי. הביקורת שלי לגבי מה שקורה אצלנו היא שהברירה הזאת, לפי העובדות שאני רואה לפניי, לא נעשית בצורה שווה וצודקת. ד. "מספר" הניצולים שהעידו לטובת התביעה היה למען הדיוק שניים (שתי העדויות האלה הן באמת תמוהות גם בעיניי, וגרמו לי בזמנו להאמין שדמיניוק הוא איוון האיום. אבל אני לא שופט.), והיו ניצולים אחרים שלא הצליחו לזהות את דמיניוק כאיוון האיום. כל עניין המסמכים לא הוכיח שום דבר לגבי זהותו של דמניוק כאיוון האיום, ו"מסמך טרוניקי" המפורסם (שגם לו היה אוטנטי לא היה מוכיח שדמיניוק הוא איוון האיום), החתימה של דמיניוק עליו לא הייתה חתימתו של האיש שעמד במשפט לפי עדות של מומחה שהסנגוריה הביאה (מומחה ממש. לא אלה שהסנגוריה נכשלה בהם בתחילה). איני רואה כאן מקום להיכנס לפרטים נוספים. אם זה מעניין אותך כדאי לך לקרוא את הספר. אם יש לך השכלה משפטית אין ספק שתמצא שם עובדות שיטרידו גם את עולם ה"ריבועים המשפטיים" שלך. ואני אומר שוב: להגיד שמישהו *ללא ספק* אשם, ומתברר אחר כך שזה בפרוש לא כך, זו טעות לפי כל הגיון שהוא, ואם ההיגיון המשפטי לא מסתדר עם זה, יש בעיה בעולם המשפט. ודמיניוק לא זוכה זיכוי מוחלט. הוא זוכה מחמת הספק למרות שהוכח מעל לכל ספק שאינו איוון האיום. "חמת הספק" היא חלק מהטיוח שעליו אני מדבר. שוב. קרא את הספר, ואחר כך טען את טענותיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני הנחתום שפטל הוא בעייתי לעדות על עיסת הסניגוריה של דמיאניוק; אפילו יותר מהמקובל לגבי נחתומים אחרים, וד"ל. גם אין לי עניין או יכולת להעריך את משקל הראיות שהיו לפני בית המשפט המחוזי. אבל לעניין עדויות הניצולים צריך לציין, שהגורם *מספר אחת* להרשעות שווא בתיקי רצח הוא עדי ראיה שעדותם לא היתה נכונה. זאת לפי מחקר אמריקאי של "פרויקט החפות" (אם אני זוכר את שמו נכון). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |