|
מעניין כל ההיבט שהבאת לנו פה על מקומן הלא-מאפיין של פונקציית הנשים בלימודי הקבלה. אותה קבלה המיוחסת במקורה לרבי שמעון בר יוחאי, עליו סיפרתי על כי תבע את המונח "נשים דעתן קלה" בהקשר של גילוי הסוד במצבי לחץ פיזי או נפשי וכו'. יחד עם זאת, כל התפיסה המאבחנת הזאת, לפיה "דת ומודרנה לא בדיוק הולכים יד ביד. אולי כי "מודרנה", או כל זייטגייסט שהוא, הם מושגים נזילים מדי עבור דת שממהותה אמורה לשמר את היכולת שלה ליקשור עבר קבוע עם הווה" - היא תפיסת עולם די שטחית. ואסביר למה אני חושב כך: הציבור הדתי-אורתודוקסי לקח על עצמו במאה העשרים שני פרויקטים אדירים: השילוב של דת ולאום, והשילוב של דת ומודרנה. הענף הישראלי של הציבור הזה התמקד יותר בפרויקט הראשון, והענף האמריקאי-ארופאי - בשני. ההבדל הזה משתקף גם בשמות השונים שהודבקו לציבורים הללו: "הציונות הדתית" מול "האורתודוקסיה המודרנית". בשנים האחרונות המתיחות בין דת ולאום הולכת ומתקהה. עם התבססותה של מדינת ישראל, המתח הלאומי נעשה פחות אינטנסיבי. ונכון להיום, הסוגיה הבוערת יותר נוגעת לשאלה השנייה שהזכרתי: היחס בין הדת לעולם המודרני והפוסט-מודרני. אנשי חב"ד (שאיני נמנע עמם וחלוק עליהן עמוקות) מתגאים בשימוש המועיל שהם עושים בטכנולוגיה המודרנית: הדלקת נרות בשידורי לוויין, והפצת זמן קריאת שמע באינטרנט. אך זהו רק השלב הראשון והבסיסי ביותר, במתח בין הדת לעולם העכשווי.מה צריך להיות יחסו היהודי המאמין למדעי הטבע? ומה צריך להיות יחסו למדעי הרוח? ומה לגבי זרמים רוחניים ותרבותיים שמקורם בעולם המערבי; האם יש להם מקום בעולם הרוחני היהודי-דתי? עבור מי שמצוי בנבכי העולם התורני, אין ספק שאלה הן שאלות בולטות שהאורתודוקסיה המודרנית, מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש מגרמניה, מפליאה להתמודד עמן יפה בחיי היומיום.
|
|