 |
אני חושב שזה ברור שבגדול לא אף אחד לא מתכוון שאדם זה או אחר אכן מתייחס בהתנשאות או בדוגמטיות לנשים, ושהכוונה היא ליהדות כפי שזה משתקף מהטקסטים. ה"בגדול" רומזה לעובדה הבנלית שאת הטקסטים כתבו אנשים, ועל טקסטים האלה אנשים שונים, בעלי סמכות ברמה כזו או אחרת, מציעים פרשנות וגם פוסקים הלכות או קוואזי-הלכות. ה"בגדול" גם מתייחס לעובדה שלא ניראה שהיהדות/יהודים מהזרם האורתודוכסי תוכל להתכחש לכמה עובדות וקביעות יסוד מוצקות העומדות כמעט בבסיס הדוקטרינה היהודית. שוב, כמובן שאין זה אומר שאדם דתי חושב על הנושא הזה בצורה מפורטת כל יום, ושכאילו זה חלק מודע בחיי היומיום הפרקטיים והפרוזאיים. אדם דתי לא יכול לישלול ולבטל עיקרים דתיים עקרוניים הכוללים תפקיד, מטרה, יכולות, אחריות וכו' המוטלים על אנשים שונים בהתאם למינם (על אחת כמה וכמה שלא דעת עצמו).
בדומה ליהודי האורתודוכסי, גם יהודי קונסרבטיבי לא יכול לשמוט מתחת רגליו את בסיס עיקרי האמונה, ולכן אני גם לא מצפה לשמוע מישהו בעל סמכות (ואפילו סתם דתי מן הישוב) שהפרקים הרלוונטיים בתלמוד (נניח, נידה וטהרה), בשו"ע, ברמב"ם, בסידור, בהגדת פסח וכיוב' בטלים ומבוטלים ואין להם שום ערך בעולמנו חוץ מערך היסטורי או אנתרופולוגי. זאת משום שדת ומודרנה לא בדיוק הולכים יד ביד. אולי כי "מודרנה", או כל זייטגייסט שהוא, הם מושגים נזילים מדי עבור דת שממהותה אמורה לשמר את היכולת שלה ליקשור עבר קבוע עם הווה.
יש עוד כמה סיפורים כאלה ואולי עצם העובדה שצריך להתאמץ ולספר אותם מראה עד כמה מעמד האישה ביהדות לוקה בחסר. למשל יש את הסיפור על שיפרה בת יוסף, עליה כתבה חווה וייסלר.
זרם הקבלה צבר תאוצה לאורך השנים ומעמדו עבר מאיזוטריקה מיסטית שולית למרכז. אולם, בניגוד למיסטיקה הנוצרית והאיסלמית בהן לנשים היה מקום מרכזי ועיקרי, מספרן של הנשים בקבלה הוא שולי עד אפסי. מצד אחד, מיקומן של הנשים בהיררכיה החברתית היה נמוך וחסר כוח "פוליטי". בנצרות ובאיסלם העודבה הזו היתה אחת הגורמים שנשים חיפשו אפיקי ביטוי דתי אלטרנטיביים, והמיסטיקה, שלא דרשה ידע ובקיאות בדוקטרינות, היתה התחום בו הן יכלו לבטא את עצמן, להישתתף ואך לחדש ולהוביל.
אבל, כדי הקבלה העמידה דרישות ידע מוקדמות שנשים פשוט לא יכלו לעמוד בהן. העיסוק בקבלה מוגבל ל"גברים", היינו מי שצבר ידע הילכתי ותורני שהיה חסום בפני הנשים. יתרה מזו, ה"ידע" עצמו חלק מהקדושה הרוחנית שמטבעה (האונטולוגי) היא "זיכרית", בעוד שה"נשיות" מסמלת את עולם הגשמיות, החומר, ואפילו את עולם השדים (דמוני). כך שמבחינה עקרונית האישה - חומר - לא יכולה להתעסק באותו ידע - רוח.
הספר מסוף המאה ה-18, "תחינות אימרי שיפרה" מיוחס לאותה שיפרה בת יוסף. הוא ניכתב ביידיש כחלק מסגנון הניקרא "ספרות תחינה", אוספי תפילות שניכתבו על ידי גברים והיו מיועדים בעיקר לנשים. הספרים פישטו את מסתרי ומורכבות הטקסטים הקבליסטיים למה שהנשים מסוגלות להבין, תפילה למען השכינה, בכי תחנונים לגאולה. הספר של שיפרה כולל התייחסות מפורשת לחומר קבליסטי (למשל מהזוהר, אך דרך תרגומים וקיצורים ביידיש), וחלקים רחבים ממנו מיוחדים לתפקיד האישה בטכס הדלקת נרות של שבת, ומשמעות הסוד הקבליסטי שלה.
וייסלר כותבת שהספר "מהווה עדות להשתתפות המוגבלת של נשים בחשיבה הקבליסטית", גם משום שהוא מוגבל בעיקרו לטכס הדלקת הנרות שממהותו הוא חלק מתפקידה ומחויבותה של האישה כחלק מהטכס של "קבלת שבת" על כל המשמעות הקוסמית שלה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש