|
מעולם לא בעטתי בשום אשך ואף לא בשום איזור אחר. מעולם לא הפעלתי נגד שום אדם את רשימת הגורמים שאתה מונה ולא לקחתי מאף אחד את ילדיו, כספו או כבודו. אין צורך לפנות אלי בלשון רבים. אם כי, אגב, גם כל הנשים שאני מכירה אישית, קרובותיי, ידידותיי וכו' - לא עשו דבר מכל אלה.
פעם עמית לעבודה תקף אותי ואני אמנם הגבתי *גם* פיסית (אך בעיקר בדיבור), דחפתי אותו - אבל שלטתי בעצמי, במכוון, ולא בעטתי באשכיו (נטיה טבעית ואינסטינקטיבית, באותו רגע), מתוך מודעותי לכך שמבין כלל הכאבים, זה נחשב כאחד הכאבים החזקים. בסופו של דבר, מאחר והוא היה מבוגר ממני בהרבה (בן חמישים פלוס, גיל שאז נראה לי מופלג), יצא ככה שבימים שאחרי כן הרגשתי לא נוח עם זה שדחפתי אותו. עד היום לא ברור לי איך - אבל אני התנצלתי בפניו כמעט יותר משהוא בפניי (שנינו התנצלנו והמשכנו כידידים. יותר הוא מעולם לא ניסה צעד פיסי אלא רק בדיבורים).
כבוד, אגב, הוא רגש שאדם *מעורר*, או אינו מעורר. זה לא רק עניין שלוקחים או נותנים. בעוד חצי שנה, שנה, כשאולי חייך יהיו בפאזה אחרת, יותר רגועה (אינשאללה, אמן ואמן, בלי *שום* ציניות) - קרא שוב את המאמרים והתגובות שלך כאן, ואולי יקל עליך להבין כמה בעייתי הוא נושא היכולת לעורר כבוד, במקרה שלך.
|
|