בתשובה לאלכסנדר מאן, 28/03/01 10:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אינני יודע מהי התעלומה הגדולה. אני, לדוגמא, חושב שאני יודע מהו הפתרון של מר ניתאי ארטנשטיין, אבל אולי הוא ירצה לומר זאת בעצמו. אני חושב שמגוון הפתרונות כאן חורג מהשניים שאתה מציע. אם אני חייב לבחור איזה מהפתרונות משקף יותר את דעתי, הרי ש"דוקטרינת אנשלוביץ" מתאימה יותר. אבל הפרטים והסיבות שונים לחלוטין, והגורם העיקרי הוא זה שהצביע עליו מר שחר נתניהו בעבר (קשה לי להאמין שהגעתי איתו להסכמה בנושא כלשהו): הפשע הגדול ביותר של ישראל כנגד העם הפלשתינאי הוא העמדת פושע אלים ודיקטטור רצחני בראשם, מתוך התקוה שהוא יעשה שם סדר... תמיד חשבתי שמדיניות החוץ של ישראל לוקה בטמטום, אך זהו בוודאי אחד השיאים. לכן יש לפרק את הרשות הפלשתינאית מנשקה, ועל ישראל לגלות את האחריות של הכובש כלפי הנכבש. פירושו של דבר הוא להפעיל כח בכדי לשמור על זכותם של התושבים לחיות את חייהם. באשר להתנחלויות, הבעיה העיקרית היא היעדר עקביות. אם השטח הוא שלנו, עלינו לספח גם את התושבים, לאפשר להם זכות בחירה, וגם זכות להתיישב בחלקים אחרים שבתוך הקו הירוק. אם אסורה עליהם התנועה החופשית וההתיישבות בתוך הקו הירוק, הרי שעלינו לשמור על הסימטריה, ולא לאפשר גם לאחרים להתיישב מעבר לקו הירוק. מעולם לא פגשתי מישהו התומך בדעותי: כיבוש מחדש של השטחים, אך איסור על ההתנחלות בהם. עם זאת - אין לפרק התנחלויות קיימות, משום שלא מתקנים עוול על ידי עוול. הפתרון המועדף עלי הוא זה שהאמריקאים הפעילו ביפן לאחר מלחמת העולם השניה. אינני היסטוריון, אך ככל הידוע לי נכפה על היפנים משטר דמוקרטי על פי דגם אמריקאי מוכתב. רק לאחר שהוא התנהל כסדרו עזבו האמריקאים את יפן. לדעתי, הוחמצה הזדמנות לפתרון דומה בעיראק לפני 10 שנים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה מיועד גם לך וגם לאנשלוביץ: אם הייתי יכל לעשות הוקוס פוקוס ולהחזיר את המצב בשטחים למה שהיה ערב אוסלו זה היה נהדר. אבל מהו באמת המחיר של כיבוש אוכלוסיה חמושה מכף רגל ועד ראש, של 3 מליון איש, שהצליחו לשכנע חלק ניכר מהם שהיהודים זה השטן. לי לא ידוע על איזה שהוא טיל שיוט חכם שיודע לפרק נשק מאוכלוסיה אזרחית צפופה. אותי לימדו בצבא שאחוז ההרוגים בלוחמת חי"ר בשטח בנוי עלול להגיע ל50 אחוזים. נוסיף לזה את הנשים והילדים שיסתובבו לנו שם בין הרגליים, זה נראה לי ממש בלתי אפשרי. בלבנון זה נעשה באופן מאוד חלקי, בתוך אוכלוסיה קטנה בהרבה, וספיגת אבידות רבות. זה מיועד לכולם: כבר מזמן חשבתי לחתוב מאמר על ההתפתחות האבולוציונית של האייל. כוונתי היא למשל, להכרה של חלקים הולכים וגדלים מקוראי האייל לחשיבות העצומה של האופי הדמוקרטי של הישות הפלסטינית, הרבה יותר מעצם קיומה. ניתן להבחין בשינויים מסוימים בדעותיהם של רבים מהקוראים הקבועים, שמוצאים אט אט את דרכם לאיזה שהוא עמק שווה אחיד. בסופו של דבר רוב קוראי האייל יהיו בעלי דעות דומות מאוד, בעקבות הדיונים המתמשכים. בעתיד אף נקים מפלגה פוליטית שתרוץ לכנסת עם מצע המכיל את *ה*פתרונות *ה*אמיתיים.... (-: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הטקסטים הבסיסיים בלימודי תקשורת הוא הגדרתו של הברמאס את ''המרחב הציבורי'' - מדובר בדיון שנעשה דרך תקשורת המונים, בו משתתפת האוכלוסיה, שלא דרך נציגים ובעלי אינטרסים, אלא כל אדם לעצמו. לטענתו, בעזרת דיון חופשי אמיתי, כלומר רציונאלי, מעמיק ורציני, ניתן להגיע להסכמה רחבה ולצמצם את ההתפוררות של החברה. את כל זה לא ידעתי שאמרו כבר, אבל, בסופו של דבר, זה בדיוק מה שאמרנו שאנחנו מנסים לעשות מיומו הראשון של האייל (''מסתבר שהכל כבר קיים, וזה אומר שכלום לא המצאתי'' - ארקדי דוכין). אני שמח להסכים איתך שאכן יש התקבצות, לפחות חלקית, של הקוראים לכיוון איזו פסאודו-הסכמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שיום זה לא יגיע לעולם, יהיה זה סופו של האייל כבימת התרחשות אינטלקטואלית וכמוקד משיכה למחפשים אתגר מתמיד; ללא תוספת מתמדת של רעיונות רדיקליים (אך מנומקים ומעניינים) ידרדר הדיון במהרה להסכמה הדדית בנאלית ולעניינים טכניים חסרי-עניין במהותם. ומדובר בכל נושא שהוא, לא רק מדמנת הפוליטיקה המקומית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או אם תירצה - סוף ההיסטוריה א לה היגל, זמן שבו נגיע לנצח ולהבנה מוחלטת, מקום שלאיילים מכל סוג לא רק שאין שימוש אלא אין להם משמעות. אבל מכיוון שזה יקח עוד קצת זמן, אין מקום ליאוש ולרפיון, תמשיך לצחצח חרבות (מטאפוריות כמובן) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |