בתשובה לעומר, 25/02/04 19:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל עוד ש/רוב/ מכריע של הפלסטינים תומך באלימות פראית נגד הצד שלי, אני קודם כל מתגוננת מפניהם, בהחלט. אבל זה לא אומר שאני בעד גזילת אדמות מאנשים. ולכן, אם וכאשר תיפסק התמיכה המסיבית של רוב הפלסטינים במבצעי הפיגועים, וגם יהיה ברור שרוב הפלסטינים שואפים למדינה בצד ישראל, ולא במקומה, אז אבוא לעזרם נגד שרון הרשע. עד אז, מי שנמנה על אויביי ומבקשי נפשי, ומגייס לעזרתו שונאי ישראל מקצועיים, כמו תנועת הסולידריות הבינ"ל, שלא יצפה לעזרה ממני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הרוב הפלסטיני תומך במה שנראה לו שעובד ו"משנה משהו?" אולי עזרה שלך לפציפיסטים פלסטיניים תעביר את התמיכה הזו לשם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא. חשבתי עוד על העניין הזה אחרי חילופי הדברים כאן. הסבל האנושי של הפלסטינים מהגדר, הוא סבל אמיתי. אבל נראה לי שיש עניינים שהם הומניטריים טהורים- כל מה שקשור למזון, מים, תרופות. מחסור באחד או יותר מאלה משמעו מוות, שהוא תוצאה לא הפיכה. קיום החיים עצמם הוא עניין שלא יכולות להיות עליו פשרות. לעומת זאת, עניין האדמות אינו הומניטרי טהור, אלא הומניטרי-פוליטי, ומדיני. הרי על זה הרי כל הסכסוך- על אדמות. [על זה, ועל זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארצו, עכשיו שכמעט כולם כבר מסכימים על זכות הגדרה לפלסטינים]. לכן ההפגנות נגד הגדר הן עניין פוליטי, ומדיני, לא פחות מאשר עניין הומניטרי. ולא מוצאת חן בעיניי העמדת הפנים, כאילו מדובר כאן רק בקומץ איכרים תמים ושקטים שרוצים רק לחיות בשקט על אדמתם כמימים ימימה. זה נכון, אבל זה לא /רק/ זה. אין להתעלם מהעוול שנגרם ברמה האישית מהפקעת אדמות פרטיות (בניגוד לאדמות ציבוריות, ובמיוחד כאלה שאינן בשימוש). אבל א:זה עוול הפיך, שזה שיקול חשוב, לדעתי. ו ב: אפשר להציע לבעל האדמה פיצויים על אדמתו. אם הוא מסרב למוכרה, אפשר להציע לו סכום חודשי בגובה פרנסתו המשוערת מאותה אדמה. ואולי יש דברים אחרים שאפשר לעשות כדי לתקן את העוול האישי, עד לאותה שעה שבה יהיה הסכם מדיני כולל, שיכלול גם את הסידור הקבוע לגבי האדמה המסויימת הזאת. הקמת הגדר באופן אדוק על הקו הירוק היא הישג פוליטי ממדרגה ראשונה לפלסטינים, שיזכו כך בהכול, בלי לוותר על כלום. במיוחד- בלי לוותר על מה שהם רואים כזכותם לשאר האדמה שבין הנהר והים. נקודה אחרונה- לא חייבים להיצמד לקו הירוק, אבל הקמת מובלעות פלסטיניות המוקפות משלושה או ארבעה צדדים בגדר, רק כדי לכלול התנחלות כלשהי בצד המערבי של הגדר, הוא מעשה נבלה. המתנחלים במקומות האלה יכולים לבקש להתפנות, ואם הם מסרבים- אז שיבנו סביב עצמם גדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי/הצמדות לקו הירוק: הקמת הגדר "באופן הדוק" על הקו הירוק היא באמת הישג פוליטי לפלסטינים. הבעיה היא שהפיזור של הכפרים בגדה הוא כזה שקשה מאוד לחרוג מהקו הירוק בלי לפגוע בהם בצורה קשה. השארת כפר ממערב לגדר - הפרדת אותו מהגדה וכלאת אותו בין הגדר והקו הירוק. בבודרוס מספיקה חריגה של כמה מאות מטרים מהקו הירוק בשביל לנתק את הכפר מחלק ניכר מאדמותיו. את הכפרים באזור לטרון (פארק קנדה) דאגו למחוק עוד ב-'67, אבל בשאר המקומות ההימנעות מהקו הירוק תהיה קשה מאוד. הפקעת אדמות: באמת אפשר להציע פיצויים וכו', אלא שאף אחד לא חושב לעשות את זה: מוצעים פיצויים חלקיים על השטח שעליו הגדר עצמה מוקמת (זה שטח נכבד, ושם העוול לא הפיך), אבל כל השטח שמאחוריה אפילו לא מופקע רשמית. הצבא התחייב לאפשר לחקלאים מעבר אליו, אבל לא מפתיע שזה לא קורה (זאת התחייבות שאי אפשר לבצע בסדר כוחות סביר ותוך שמירה על האפקטיביות הבטחונית של הגדר). הומניטרי/פוליטי: לעניינים הומניטריים ופוליטיים יש נטיה מרגיזה להתערבב זה בזה. מי שאין לו מזון לא מחכה להפוך לעניין הומניטרי אלא הולך למקום שיש בו מזון. האם המאבק נגד העזיבה שלו הוא הומניטרי או פוליטי? זו לא שאלה תיאורטית: אלפי תושבים עוזבים את קלקיליה המוקפת. אין כאן גירוש רשמי, אלא רק עניין של "אדמות"; חריגות קלות מהקו הירוק. המאבק נגד החריגות הללו הוא מאבק פוליטי-מדיני. האם בגלל זה פחות חשוב להשתתף בו? מי שהאמינו שהם הולכים לשכב תחת משאיות הטרנספר צריכים לעצור ולחשוב - האם הבולדוזרים של הגדר הם לא משאיות כאלו? האם לא היה ברור מראש שהשותפים שלהם מתחת גלגלי המשאיות יהיו כלמיני חומסקאים בינלאומיים? האם אי-פעם היתה להם סיבה לצפות שמתחת למשאיות הם ימצאו איתם את אופיר פינס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. "אדוק" ו"הדוק" מתאימים פה שניהם, וכמעט חופפים במשמעותם במקרה זה, אבל מה לעשות שהתכוונתי ל"אדוק". בבחינת הצמדות קנאית ועקרונית לקו הירוק. [בעוד ש"הדוק" מתייחס להצמדות פיזית בלבד. העניין העקרוני חשוב פה]. (סתם הבהרה, זה לא ממש חשוב). 2. פני השטח לא מוכרים לי בפרוטרוט, כפי שהם אולי מוכרים לך. אבל לגבי פיצויים לאיכרים- ראיתי רק לפני כמה ימים בעיתון כתבה על אותו כפר בודרוס שלך, ושם סיפר אחד האיכרים שהציעו לו פיצויים והוא סירב. 3. הסירוב הנ"ל הוא בעיניי חיזוק לטענתי שמדובר פה במשהו שחורג בהרבה מ"בעיה הומניטרית". ניסיתי להסביר מה הוא ההבדל ביו בעיות הומנטריות, ואחרות. אם לא הצלחתי- אז כנראה שלא הסברתי היטב. אבל אני לא חושבת שיש לי איך לנסח זאת אחרת. 4. נראה לי שלא הבנת את עמדתי- אני רואה את המצב כמלחמה לכל דבר בין שני העמים, ובמצב כזה אני דואגת בראש ובראשונה לצד שלי. בוודאי ובוודאי שאיני מתכוונת לעזור לפלסטינים להשתמש בסבלם בצורה שבה /הם/ היו רוצים- כלומר, ע"י הושטת כל דרישותיהם להם על מגש של כסף, ללא הצדקה ממשית. [שוב: אוכל ומים זה דבר אחד, אדמות זה דבר אחר]. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |