בתשובה לטל כהן, 23/02/04 22:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אינני יודע. מישהו בקהל? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב זכרוני (משנת 2000), חלק מהביקורת של ניידר היא על המערכת הפוליטית הדו-מפלגתית בארה"ב, אשר מגבילה את הבוחרים לשני מועמדים לנשיאות, האחד בהכרח דמוקרטי והשני בהכרח רפובליקאי. אופי המערכת דוחף אנשים להגדיר עצמם כדמוקרטים או רפובליקאים, כשכל הנושאים הלא-מאוד-פופולריים (כמו הנושאים הירוקים עליהם הוא מרבה לדבר) נדחקים אל מחוץ למצעי המפלגות ואין מי שיטפל בהם. בקיצור, הוא יוצא כנגד הרע שבמערכת דו-מפלגתית, וכיוון שניידר הוא אישיות בעלת עקרונות ברורים (הוא הפוליטיקאי הכי לא-פוליטיקאי שראיתי כאן), הוא מסרב לרוץ מטעם הדמוקרטים. הוא מודע היטב להאשמות שעלו נגדו ב-2000 כאילו בגללו הפסידו הדמוקרטים, ומודע היטב לכך שאין לו ולו סיכוי קלוש לנצח, אבל הוא רץ בגלל העקרון שבריצה מחוץ לשתי המפלגות הגדולות. אני מוצאת את הליברטריאנז (קבוצה עצמאית נוספת המריצה מועמדים במדינות שונות) מרתקים לא פחות מניידר וחבריו, אם כי הם לא מריצים מועמד לנשיאות. בכלל, כל מה שמחוץ לשתי מפלגות-העל כאן הוא מעניין יותר ממה שיש למפלגות הגדולות להציע, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני כמובן מיד אפנה אותך לכאן: תגובה 11821 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני אענה לך שהגיע הזמן שתכיר בכך שה''פרדיגמה'' שלך לא מוצדקת ונותנת תוצאות מגוחכות. אם היית מכיר את פועלו של ניידר בעבר (ואני מכיר רק מעט ממנו), היית נאלץ להסכים איתי שאו שניידר טועה, או שהוא שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה (עוד דבר שהפרדיגמה הבלבניסטית לא מרשה), כי אין שום סיכוי שפעולותיו בעבר עומדות בקנה אחד עם תמיכה בבוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שהוא לא פוליטיקאי (עובדה, הוא לא הצליח להיבחר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה פעולותיו בעבר, אבל לא משנה. מה אמור לעמוד או לא לעמוד בקנה אחד עם תמיכה בבוש? לא זכור לי שבאייל הוצג עד כה איזשהו ניתוח בלבניסטי של הפוליטיקה האמריקאית; בפרט, לי לפחות לא ברור מה שני המחנות בארה"ב שאמורים להקביל לבלדנים-משתלבים אצלנו, ובפרט, לי לפחות לא ברור מה אמור להיות בוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן "מפתיע", החלוקה הזו ממשיכה גם בארה"ב. נכון שכאן אין הכוונה "משתלבים/בדלנים" במזה"ת, אלא בקנה מידה גלובלי, שלי נוח יותר להסביר אותו עפ"י הקווים הכלכליים: תומכי שוק ריכוזי (שיהיו בעד חיזוק מונופולים כמו תעשיות הנשק והנפט) מול תומכי שוק חופשי. אני סבור שניתן לראות בבירור לאן ג'ורג' ג'וניור שייך, לאחר כל הזמן הזה (רמזים: מחירי הנפט כמעט הוכפלו בתקופתו, תקציב הביטחון עלה לשמיים, לעומת סטגנציה בכלכלה החופשית, ויש אומרים אף חנק העתיד עם החוב הלאומי שייצר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היה איזה קטע עם קנדי ומפרץ החזירים, או שאתה מתכוון לפוליטיקה אמריקאית עכשווית בלבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. בזמן המלחמה הקרה זה היה קל: בטלנים רוצים יותר מרוץ חימוש, משתלהבים (קנדי) רוצים פחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שבעבר הקרוב לא הצליחו מועמדים שלא משתי המפלגות להשיג הישגים משמעותיים (אם כי פרו קיבל כ-19 מיליון קולות ב-92, אם אני זוכר נכון), הרי שבעבר היו והיו מקרים של יותר משני מתמודדים "רציניים" - ב- 1812 היו ארבעה מתמודדים רציניים, ב-1860 היו ארבעה רציניים (וגם הפעם הראשונה שהמפלגה הרפובליקנית, אשר קמה זמן קצר לפני זה, הריצה מישהו), בסוף המאה ה-19 עוד פעם היתה מפלגה שהצליחה להפתיע - משהו מאוד ביזארי של חוואים בעלי שילוב אידיאולוגי מאוד מעניין ממרכז ארצות הברית. ניידר, לעומת זאת, זוכה בכמות קולות שהיא אבסולוטית מאוד קטנה. אפילו אם היתה שיטת בחירות כלל-ארצית הוא לא היה מצליח להיות גורם דומיננטי בקונגרס. נראה לי, שהוא (כמו דין), די נכשל בהבנת הלך הרוח הדמוקרטי האמריקני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולקת עליך לחלוטין - לי נדמה שניידר הוא אולי היחיד ש*מבין* דמוקרטיה. ניידר לא מנסה להיבחר באמת - התעמולה שלו היא מאוד מצומצמת ופונה אל המשוכנעים-ממילא ברוב המקרים, לא דומה בכלל להון העתק שהשקיע פרו ב-92'. פרו היה מאוד רציני בניסיונו להיבחר; ניידר, לדעתי, רק רוצה להעמיד אלטרנטיבה לשם קיום האלטרנטיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הוא, כמו רבים אחרים, לא מבינים שתזוזות של מרכז הן תהליך איטי, וברגע שהמפלגה הדמוקרטית תאמץ את הקו שלו, היא תהפוך ללא רלוונטית כמו בשנות השמונים (כאשר מישהו צוטט כאומר - "The left went so left, that it left"). פוליטיקה זה לא משחק - אם אתה לא נבחר ועושה, עמדותיך לא יבוצעו. בניסיונו להקצין את עמדות המפלגה הדמוקרטית הוא מפגין, לדעתי, חוסר הבנה של הפוליטיקה האמריקנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, לחילופין, הוא כן מבין, ובעצם מסייע לנציג המפלגה הרפובליקנית להיבחר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופרס רצה להפסיד בבחירות 96', וביבי בבחירות 99', ודריווש רצה להפסיד לאלכסנדר מוקדון, וגולדה רצתה שמלחמת יום כיפור תפתיע את ישראל. הרי ידוע שפוליטקאים לעולם לא טועים ושהתוצאה היא המטרה שהם קיוו להשיג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אבל הוא, כמו רבים אחרים, לא מבינים שתזוזות של מרכז הן תהליך איטי" - אז למה אף אחד לא מסביר לו, כבר כל כך הרבה זמן? כולם מפחדים? הוא ממש טיפש? תן לי הסבר מתקבל על הדעת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים אובססיביים יש בכל מקום. אפילו באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתאום הבנתי איך ההודעה שלי יכולה להתפרש, אז אני רוצה להבהיר שלא התכוונתי לבלבניסטים (אולי לאנשים שחוזרים אחרי שהמערכת מבקשת שוב ושוב שיסתלקו וכאלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה שפרשתי את הודעתך כעקיצה כלפי, אבל בחרתי לענות לעניין. וטוב שכך :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אובססיביים? ניידר רץ לנשיאות למען השם - מחזיק מטה, יש הוצאות כספיות רבות - זה לא משחק ילדים, והוא עדיין מתעקש לרוץ, למרות שאין לו סיכוי והוא מחבל בסיכויי מועמד המפלגה הדמוקרטית, שלכאורה קרובה אליו הרבה יותר בדיעותיה. למה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני לא מכיר אותו. אני חושב שאת התשובה אפשר לחפש במישורים שונים: פסיכולוגי, סוציולוגי ותרבותי (הגיבור האמריקאי שמתגבר על כל המכשולים שאנשי החוק לא יכלו להם, ורוכב לעבר השקיעה) וכו'. אני לא רואה סיבה להגביל את החיפוש למישור אחד אם הוא מביא לתוצאות אבסורדיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיצד נקבע כי תוצאה מסויימת היא "אבסורדית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני חושב שאין דרך. אבל אם אי-אפשר להסכים על מהו אבסורד, אין טעם לדיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש למחוק מהמפה הפוליטית קווים שלא קולעים לדעת רוב הציבור? נראה לי מאוד *אנטי*-דמוקרטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש למחוק, ויש לשנות טון דיבור, דרכי פעולה וכיוצא בזאת. ניידר פועל במסגרת ''או הכל - או לא כלום'' ומעדיף את בוש על גור (לפי דעתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כל המפלגות תשנינה את טון הדיבור כדי לקלוע לדעת הרוב, הרי שניוותר עם הרבה מפלגות דומות מאוד זו לזו, שלכולן קווים פופוליסטיים ואף אחת מהן לא מעלה רעיונות שלא יזכו לאהדה רבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה הופך את היוצרות - ניידר מקבל מעט מאוד קולות בעיקר בגלל השיטה הקיימת, שהופכת את רוב המועמדים השלישיים לבלתי רלוונטיים עוד לפני שהתחילו להתמודד. כל הדוגמאות שהבאת הן מהתקופה של לפני היות מפלגות מסודרות באמת - המפלגות דאז התארגנו בתוך הפרלמנט פנימה, כלומר אחרי שכל אזור בחר את הנציג שלו ברמה האישית בלבד, הנציגים השונים התארגנו ל''מפלגות'' אד-הוק שכאלו. לאחר שנוצר הקונספט של המפלגה שמריצה מועמדים ומקיימת מנגנון, והמערכת התייצבה סביב שתי מפלגות, כמעט בלתי אפשרי לפרוץ את המעגל הזה. באנגליה זה קרה רק פעם אחת - כשהלייבור החליפו את הליברלים כאחת משתי המפלגות הגדולות, וזה קרה רק לאחר שגוף הבוחרים הורחב באופן משמעותי לכלול גם את הפועלים. בקנדה זה קרה קצת יותר פעמים, אבל לא נכנס לסיבות הדמוגרפיות בעיקרן לכך שזה קרה. בכל מקרה, שיטה רובנית כמעט תמיד תביא להתמודדות בין שני מועמדים משמעותיים בלבד בכל רמת בחירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המפלגה הליברטריאנית מריצה את מייקל בנדאריק כמועמדה לנשיאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובנדאריק אף זכה ב395,766 קולות בבחירות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |