בתשובה ליהונתן אורן, 22/02/04 20:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, הטענות מוכרות. על הראשונה אין לי מה להגיד חוץ מ"סו"? שנעשה קצת שכיח מדי בהודעות שלי בנושא הזה, אז אדלג. על השניה: הידע האנושי הכללי הזה עומד לרשות כולם, אבל ההמצאה היא התוספת הפרטית-אישית-ייחודית של הממציא, ולכן שייכת לו (לדעתי, אם יש צורך להוסיף), ולו בלבד, הן מנימוקים תועלתניים והן מנימוקים של "צדק טבעי". גם כשאתה נוסע למכור את הכסא שיצרת במו ידיך אתה משתמש בכביש ציבורי, אתה דורש עבורו כסף שהוא מושג חברתי, וכשבנית את הכסא השתמשת במכסחת דשא (או מה שזה לא יהיה שבונים איתו כסאות) שלא אתה המצאת. עצם הרעיון שיהיו לכסא שלך ארבע רגליים ומשענת הוא לא בהכרח רעיון מקורי שלך, כך שההבדל בינו לבין המצאת "אלכסא" - מכונת ריחוף ביתית שמבטלת את הצורך בכסאות1 - אינו תהומי. ___________ 1- אגב, אני מחפש משקיע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח ש"סו?" היא תגובה מספקת לטענה הראשונה. הטענה מובאת ע"מ להראות שיש הבדל מהותי בין קניין חומרי וקניין רוחני. אני רואה שתי סיבות לרעיון של זכות הקניין (החומרי): (1) כדי להשתמש בעצם חומרי אנו חייבים ליצור מושג של בעלות כי מספר המשתמשים בו מוגבל. לא נוכל לקיים חברה סבירה ללא המושג הזה, כי לאיש לא תהיה סיבה ליצור דברים בעלי-המשכיות, או שניכנס למלחמת הכל-בכל. ו- (2) ברור לנו שמגיע לאדם ליהנות מפרי יצירתו. אם אדם אחר ישתמש בה, הוא ימנע מהיוצר ליהנות מיצירתו. לעומת-זאת, אפשר בהחלט לטעון שהטיעונים האלה לא תקפים לקניין רוחני. השימוש ברעיון לא מחייב בעלות, והשימוש של אחד לא מפריע לשימושו של השני. לכן, (לדעתי), הטענה של הזהות ביניהם היא שגויה. בנוגע לטענה השנייה, אם אתה נוסע למכור את הכסא על כביש, משתמש בכסף או במכסחת דשא לבנייתו וכו' - הדבר אינו חשוב כי זה לא נוגע לכסא עצמו. הרעיון של כסא כארבע רגליים ומשענת הוא אכן לא מקורי שלך, אבל זה כמובן לא משנה - בטענה הזאת טמונה ההנחה של קניין רוחני (*הרעיון* של הכסא אינו שלך, וזה יהיה קצת מעגלי להוכיח את רעיון הקניין הרוחני באמצעות רעיון הקניין הרוחני). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה שתי הסיבות שהבאת מאבדות את תקפותן לגבי קניין רוחני? אמנם מספר המשתמשים אינו מוגבל, אבל החלק החשוב "לא נוכל לקיים חברה סבירה ללא המושג הזה, כי לאיש לא תהיה סיבה ליצור דברים בעלי-המשכיות" תופס גם לגבי המצאות. ובטענה השניה אני אוהב דוקא את החלק הראשון "ברור לנו שמגיע לאדם ליהנות מפרי יצירתו". אתה לא תשתמש במיטה שלי בשעה שאני בעבודה (וראה גם את הדיון בממזרים לעניין זה) גם אם אינך מונע ממני את השימוש בה כשאני מגיע הביתה. למה אתה מתכוון כשאתה אומר "זה לא נוגע לכסא עצמו"? אם אתה רוצה להסיר את זכויותי מהפירות הרוחניים שלי בטענה שהם מבוססים על עולם הרעיונות הכלל אנושי, עליך להסיר אותה הגנה גם מהכסא, ומאותו הטעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט "לא נוכל לקיים חברה סבירה ללא המושג הזה, כי לאיש לא תהיה סיבה ליצור דברים בעלי-המשכיות" לא נכון לגבי קניין רוחני. אפשר לטעון שיש תועלת מסוימת ביצירת קניין כזה (חברות תרופות וכולי), אבל אני פשוט לא יכול להתייחס אליו ברצינות לאור העובדה ששנינו כותבים באייל הקורא דווקא. אני אכן לא אשתמש במיטה שלך בשעה שאתה בעבודה. אבל זה לא מסיבה (2), אלא מסיבה (1). (או שלא הבנתי את הטיעון שלך). "זה לא נוגע לכסא עצמו" במובן זה שלכסא יש קיום ללא הכביש, הכסף או המכשירים שהשתמשת בהם (בתנאי שכל אלה היו קניינך או ברשות. אחרת, נגיד שאין לך זכות על הכסא). רעיונות אינם כאלה. הם מבוססים תמיד על רעיונות אחרים, על השפה וכו'. אפשר לדבר על "עולם הרעיונות או הידע האנושי", אבל אי אפשר לדבר על "עולם החומר האנושי" (לפחות לא במובן שאנחנו מחפשים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באייל אתה מקבל את מלוא התמורה הכספית שההגיגים שלך שוים. אם הם היו שוים יותר, היית כותב ספר או מרצה עליהם בכנסים. ללא זכויות יוצרים, מי היה טורח להקדיש שנים לכתיבת ספרים? במקום שאין תגמול נאות, אין תוצרת ראויה אם להשגתה נחוץ מאמץ רציני. אנחנו סובבים במעגל1. כל מה שאנחנו יוצרים, בחומר וברוח, יצוק בתוך הסביבה החברתית-היסטורית-תרבותית שלנו, כך שאם אני זכאי לקניין חומרי אותו עקרון צריך לתפוס לקניין רוחני. הכסא החומרי אינו שווה רק את מחיר העץ (החומר) אלא *בעיקר* את הערך המוסף שאני מוסיף לו, וכל הערך המוסף הזה נשען על המרחב הרוחני שבו אנחנו חיים - החל מרעיון ה"כסא" בכלל, דרך העיצוב הבסיסי שלו, העבודה שאני משקיע בו שגם היא חסרת מסה ולכן אינה "חומר"1 ועד העובדה שכדי למכור אותו אני נשען על מוסדות ומתקנים חברתיים. _____________ 1- משהו לא בסדר איתי לאחרונה. כמעט בכל דיון אני מרגיש שזה כך אחרי הודעה וחצי שאני כותב. 2- בבקשה לא להכניס לכאן את המשוואה הסקסיסטית של איינשטיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מקבל את הקשר המובן-מאליו שאתה עושה בין שווי כספי לערך מסוגים אחרים. באייל אני מקבל הרבה יותר ממה שהגיגי שווים (תשומת-לב), אבל ראוי לציין שזה לא עושה את המשך המשפט שלך לנכון. כתיבת ספר או הרצאות בכנסים לא מחייבת שההגיגים יהיו שווים ''אקדמית'' או ''אסתטית'' למשל. תגמול נאות יכול לבוא בצורות שונות. יעידו על זה רבים - מאפלטון ועד אחרון הפרופסורים באקדמיה או אחרון הגרפומנים בבלוגים. אני מסכים ש''כל מה שאנחנו יוצרים, בחומר וברוח, יצוק בתוך הסביבה החברתית-היסטורית-תרבותית שלנו''. פתאום, זה נראה לי אפילו חמור יותר. אם אני אטען שאין קניין רוחני, זה לא חשוב. זה לא משנה על מה התבססתי, כל זמן שהיצירה היא שלי. אם אני אטען שכן יש קניין רוחני, זה שומט את הקרקע גם מתחת לזכות הקניין החומרי, כי כמו שכתבת, ביצירת קניין חומרי משתמשים ברעיונות כדי ''להוסיף'' משהו. אם יש קניין רוחני, הרעיונות האלה אינם שייכים דווקא לזה שיצר את הקניין החומרי (ולא חשוב אם זה רשום איפוא שהוא או לא). הקניין החומרי לא יהיה שלו, כי יש כאן אלמנטים שלא היו שלו מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מוכן להסתפק בתרבות הבלוגים במקום לקבל את "עיין ערך אהבה", ואם אתה רוצה שהפילוסופיה תיראה כמו האייל במקום כמו "ביקורת התבונה הטהורה", יבושם לך. כדי ליצור משהו *בעל ערך* צריך, בד"כ, להשקיע הרבה משאבים, ובלי התגמול (גם) הכספי רק מתי מעט יעשו זאת. אחרון הפרופסורים מסכים דווקא איתי (שאלתי אותו) ולכן הוא נאבק על משכורת הולמת. את הפיסקה השניה כנראה לא הבנתי. נשמע ממנה כאילו אתה מסכים עם משהו שאמרתי, ואם כך יגרשו אותך מהאייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה כסף נראה לך שקאנט הרוויח על "ביקורת התבונה הטהורה"? פרופסורים לא כותבים בגלל הכסף שירוויחו מזכויות יוצרים, והטענה שסופרים כותבים רק בגלל הכסף היא אבסורדית. יותר מזה - ההיסטוריה מפריכה אותה. בפסקה השנייה אני לא מסכים אתך (אל דאגה). אני מקשה עוד יותר על תפיסת הקניין הרוחני. לדעתי, בגלל שהתיאור שלך ("כל מה שאנחנו יוצרים, בחומר וברוח, יצוק בתוך הסביבה החברתית-היסטורית-תרבותית שלנו") הוא תיאור נכון, הרי אם תרצה לטעון שיש "זכות לקניין רוחני" הדבר ישמוט את הקרקע מתחת לתפיסת הזכות לקניין חומרי. כמו שכתבת, כל קניין חומרי משתמש ברעיונות. הרעיונות האלה שייכים לאחרים (ליחידים או לחברה), ולכן זה כמו לבנות כסא מקרשים גנובים. מכאן, שכדי להישאר עם תפיסת הזכות לקניין חומרי, תצטרך לוותר על תפיסת הזכות לקניין רוחני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בואו נדייק: ייתכן שסופרים לא כותבים ספרים כדי להרוויח כסף, אבל זאת הסיבה שהם מופצים ( המפיצים והמדפיסים רוצים להרוויח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. אז מה? לא טענתי שצריך לבטל את הזכויות, אלא שהן לא חיוניות ליצירה. אחרי שניפטר מהרעיון של זכויות יוצרים כזכויות טבעיות, אפשר לעבור לדיון תועלתני, שיהיה מבוסס על בחינה סוציולוגית. אז טענה לגיטימית תהיה שהמודלים הישנים של הפצת ידע (ספרים, דיסקים וכדומה) אינם הכרחיים בעידן שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ספר נכתב ביער אבל לא כורתים עצים כדי להדפיס אותו, הוא עושה רעש? או במילים אחרות *יצירה* אינה יצירה ללא *חשיפה*. כדי לקבל חשיפה צריך מנגנון וידוא רווחים ( לפחות בסדר העולמי הקיים) ומכאן שיצירה ואבטחת זכויות קשורים ביניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי צריך להשאיר זכויות, ואולי בעידן המידע לא צריך. זאת לא הנקודה שלי. מבחינתי חשוב שהזכויות האלה יוכרו כפונקציה של התועלת שהן מביאות, ולא כהמשך ישיר של זכות הקניין. ההבדל הוא בין אופני השיח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בטח יש כמה אידיאליסטים שמוכנים לחיות בחבית ולאכול את שיירי האוכל של החתולים של ברקת, אבל רוב האמנים והחוקרים צריכים להתפרנס. 2. הקניין הרוחני הוא לא על רעיונות כלליים כמו "אלכסא" שמבוסס על עקרון ה"ביגל" (ביטול גרביטציה לוקלי) אלא על המצאות. אם מחר תקום בבוקר עם ידיעה איך ליישם את העקרון ההוא לבניית דגם פועל של האלכסא, לא תהיה לי שום תביעה כלפיך. למה? כי מרחב הרעיונות גדול כל-כך שלא תרמתי כלום בשטות שאמרתי (מה עוד שאמרו את זה לפני, לא משנה). זאת ועוד, הזכויות על הרוב הגדול של ההמצאות והרעיונות היישומיים כבר פקעו, כך שאתה לא צריך להרגיש לא נוח כשאתה נוהג במכונית בלי לשלם תמלוגים לממציא הגלגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. "סו?" 2. מה זאת אומרת הזכויות פקעו? אתה מתכוון שהזכויות הן תוצר של הסכמה חברתית ולא של זכות קניין טבעית? כי אני לא רואה כיצד זכות טבעית יכולה לפקוע מכוח חוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכות הטבעית של ממציא הגלגל פקעה בדרך הטבע, וכך גם הזכות של הנס ליפרשי (חידת טריוויה, בלי גוגל בבקשה1). אנא אל תדחק אותי לפינה לגבי מקרי קצה. ______________ 1- עוד מילה אחת ואני חוזר לספר צ'יזבטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש "פקעה בדרך הטבע"? 1 לא יודע, כמובן. אני מתעב חידות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ננסח את זה בפשטות כך: אם בעל המצאה או מי מיורשיו אינם תובעים את הזכות, אתה פטור מלהרגיש חייב. והנס ליפרשי הוא ממציא הטלסקופ. בימיו לא היו זכויות יוצרים, כך שגליליאו גנב לו את התהילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי התנגדות לשנות כללים מוסריים, אבל לא הבנתי את ההצעה שלך. האם זה ''לא תגנוב במקרה שעשויים לתבוע אותך'', או שמא ''לא תגנוב אלא אם אתה מרגיש עם זה נוח''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נטילת משהו חסר בעלים אינה גניבה. הגלגל (כרעיון. עזוב את האוטו שלי!), למיטב ידיעתי, הוא כזה. אני גם מסכים שאי שם הזכויות הרוחניות פוקעות, בגלל שבכ"ז שיש איזשהו הבדל בינן לבין זכויות על רכוש חומרי - בין השאר בגלל שהחומר מתכלה בעוד הגלגל יישאר איתנו כנראה עוד המון זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אנחנו לא חייבים לחשוב על גלגל. אפשר לחשוב על מחשבים אישיים, פיתוחים במתמטיקה או תחדישי-לשון של מיץ פטל. השאלה אם משהו חסר בעלים *היא השאלה הנשאלת*. אם יש זכויות קניין על רעיונות, לא תוכל לומר שאלו דברים חסרי-בעלים (גם אם צריך לחפש מי הבעלים או היורשים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ולגבי 1, סו יש אינטרס חברתי לשמור על זכויותיהם של הרבה היוצרים בפוטנציה האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. תגובה 199721 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אתה מתכוון שהזכויות הן תוצר של הסכמה חברתית ולא של זכות קניין טבעית?" למיטב ידיעתי, אם אפרוץ לביתך באישון לילה לביתך ואגנוב את הסטריאו לא יכה בי ברק השלוח מהשמיים למרות שהפרתי את הזכות הטבעית שלך לבעלות על הסטריאו. הזכות היא טבעית אבל ההגנה עליה נעשית באמצעות הסכמה חברתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"סו?", אני שואל כיצד זכות קניין טבעית פוקעת מתוקף חוק שהוא הסכמה חברתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי, הרעיון להגיד "סו?" בדיון הזה הוא שלי, ואתה משתמש בו ללא רשות. התביעה בדרך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תצטרך להיחשף בשביל לתבוע אותי. הא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה נאמר: "סו מי!" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתעקש למצוא הקבלה מוחלטת בעולם של זכויות הקניין ה"רגילות". ואלו לא בנמצא. כפי שנאמר, זכויות היוצרים נגזרות מהרעיון הכללי של קניין אבל משום טבעם הנדיף של *רעיונות* ישנה איזו נקודה בזמן שבה אינך יכול לצפות מאנשים לזהות את הרעיונות כשייכים לאדם מסויים. בכל הנוגע לפטנטים - שיטה לעשיית דבר מסויים - ככל שעובר הזמן עולה ההסתברות שאדם אחר, באופן עצמאי, יגיע לאותה שיטה בכוחות עצמו, וזה פשוט לא סביר לדרוש ממנו להמנע מהשימוש באותה שיטה. לכן בוחר החוק להגדיר תקופת זמן מסויימת* בה הוא מגן על הזכות ומעבר לה אין הגנה. אם אינני טועה המקרה הזה מובחן ממקרה של תוכנה או הקלטה אשר זכויות השכפול שלהם שמורות לנצח. המילים, האקורדים והמלודיה של "פני ליין" יהפכו בעוד כך וכך שנים לנחלת הכלל, זכויות השכפול על ההקלטה ישמרו עם איאמאי לנצח. * והדבר איננו שונה מתחומים אחרים של זכות הקניין. למשל. אם אני מחנה את המכונית שלי בבוגרשוב והולך לאוזן לחמש דקות. האם המכונית עדיין שלי? מן הסתם כן. ואם אני הולך לחמש שנים? האם היא עדיין שלי? עדיין כן. אבל החוק מאפשר לעיריה לסלק אותו ומפסיק להגן על זכות הקניין שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כלל לא מתעקש למצוא זהות מוחלטת בין קניין רוחני וקניין חומרי. אני מתעקש למצוא זהות - או הבדלים רלוונטיים - בין הסיבות לקיומה של זכות לקניין חומרי ובין הסיבות לקיומה של זכות לקניין רוחני. ציינתי למעלה הבדלים שבעיניי הם רלוונטים. אם הטעם להגבלה של משך הזכויות הוא שאדם אחר יכול לחשוב באופן עצמאי על אותם רעיונות, אני חושב שזה תומך בטיעון שלי דווקא. בין אם אותו אדם חושב עצמאית על אותו רעיון היום ובין אם הוא חושב עליו בעוד מאה שנים, הוא זכאי לפירות יצירתו בדיוק כמו האדם הראשון שחשב על אותו רעיון. אם הסיבה היא שלאדם מגיע מה שהוא יוצר, הכלל הזה תקף תמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיש כאן נסיון למצוא איזון בין שתי נקודות המבט האלה: האחת שההמצאה היא פרי מוחו של אדם מסויים ולכן היא ופירותיה שיכים לו מתוקף "We hold these truths to be self-evident" (כלומר: אין לנו מושג איך להגן על זה, אבל אנחנו נורא בטוחים שזה נכון עד כדי כך שנקרא לזה "חוש הצדק הטבעי"), והשניה היא שאם אדון קדמוני לא היה ממציא את הגלגל, אני הייתי עושה את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, אני לא מצליח לראות כיצד זכויות-יוצרים שמונעות שימוש מממציאים יוצרות איזון (ניסיון לאיזון בין מה למה?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים *מוגבלות בזמן* יוצרות איזון בין זכות הקניין לבין תשלום תמלוגים לממציא הגלגל (או הפרוזאק, אם להיות פחות נודניק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הן כלל לא ממשות את ''הרעיון המובן מאליו שמה שיצרת שייך לך'' כלפי היוצר השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"יוצר" השני? ההוא שהעתיק מהראשון, או שאני מפספס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. "אדם אחר, באופן עצמאי, יגיע לאותה שיטה בכוחות עצמו, וזה פשוט לא סביר לדרוש ממנו להמנע מהשימוש באותה שיטה" (תגובה 199855). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנים האחרונות יש סחיפה במשך הזמן בו מוגנות זכויות היוצרים. במאמר של גיא הופמן ב"הארץ"1 הוא מביא למשל את ה-DMCA שהאריך את משך זכויות היוצרים ל-70 שנה אחרי מותו של היוצר ו-95 שנה במקרה של תאגיד, זאת לאחר שהחוק המקורי נתן 14 שנה. נדמה לי שפעם מישהו קשר בין משך הזמן לבין משך הזמן שחלף מאז שדיסני הוציאו את סרטם הראשון. לדעתך זהו איזון? לא לדעתי. לדעתי יש כאן כרסום מתמשך לטובת היוצרים על חשבון הציבור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני בטח לא מבין על מה הדיון בכלל. חשבתי שהוא על שאלת הקניין הרוחני בכלל, לא על שאלת הפרטים כגון לכמה זמן הוא תקף וכד' - עניינים שבהם אין לי שום ידע וגם לא עמדה מוגדרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שלא הבהרתי את עצמי. במובן העקרוני, זכויות הקניין הרוחני אינן פגות לעולם. במובן המעשי, החוק קובע פרק זמן שרירותי בו מוגנות חלקן. ומפסיק להגן עליהן עם תומו. הטעם הוא פרקטי. היכולת להוכיח העתקה ממנה נגזרת היכולת להגן על זכויות היוצרים. זאת הסיבה להבחנה שאני עושה בין זכות השכפול אשר שמורה (או צריכה להיות שמורה) לנצח ובין פטנטים משום שההגנה על הראשון היא פשוטה, ההגנה על השני הופכת קשה יותר ויותר ככל שעובר הזמן. הסבירות שתגיע לפתרון בעיה מסויימת באמצעים זהים לאמצעים המוגנים בפטנט הופכת גבוהה יותר ויותר ככל שחולף הזמן. הסבירות שתגיע לאותו מערך של ביטים או אותיות בתוכנה, הקלטה או ספר היא קלושה ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפוגת הקנין הרוחני אינה נובעת רק מטעם פרקטי אלא גם מטעם עקרוני מאוד (אם כי אני מסכים לגבי הנצחיות של זכות השכפול במובן הצר של המילה) - ראה הדיון על האלבום האפור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה לא ממש עקרוני לי, כי ההבדל בין קניין חומרי לקניין רוחני לא נובע לדעתי משאלת התוקף. עם זאת, אני איתן בדעתי שאם העיקרון הוא שאדם זכאי ליהנות מיצירתו שלו, הדרך של הסרת המגבלות על קניין רוחני עונה יותר טוב על העיקרון הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי זכות הקניין גם היא הסכמה חברתית. אין שום דבר באמת "טבעי" בזכות הזאת. כל זכות היא פורמולציה1 חברתית. 1 איך אומרים פורמולציה בעברית? ברחה לי המילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה אתה מנסה לטעון. האם זה שלדעתך כל זכות היא תוצר של הסכמה חברתית גורר זהות של ה"מצוי" ל"ראוי", ולא מעניין אותך אם יש סתירות בתוך מבנה הזכויות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכות ''טבעית'' פוקעת מתוקף חוק שהוא הסכמה חברתית, פשוט משום שגם הזכות היא הסכמה חברתית. החוק שמגביל אותה, לפיכך, הוא חלק מההסכמה החברתית. אין זה אומר שהמצוי זהה לראוי, רק שמצוי שיש עליו הסכמה חברתית הוא גם ראוי. אם אין הסכמה חברתית על המצוי, יש להחליפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שאין לי מושג למה אתה מתכוון. אין הסכמה חברתית על המושג של קניין רוחני - יש הרבה אנשים שחושבים שהשימוש בו הוא רק דרך של החברות הגדולות לעשות עוד כסף - האם מכך נובע שיש להחליפו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכך נובע שהוא נתון לויכוח פוליטי וזו הדרך להכריע לגביו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, לזה אני מסכים לחלוטין, וניסיתי לומר זאת במהלך הפתיל. (אבל שאני לא מסכים לרעיון ''שמצוי שיש עליו הסכמה חברתית הוא גם ראוי''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נסכים חלק מהסופרים לא יכתבו (או לפחות לא יפרסמו ברבים), אם הם לא יקבלו תשלום על כך? בוא נסכים גם שרוב הספרות המוצלחת לא תגיע אליך אם לא יהיה מנגנון בר-קיימא (כלכלית) של ברירה, עריכה, הדפסה והפצה של ספרים? כל אלו לא יתקיימו בלי זכויות יוצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני מסכים להנחות שלך. אני לא בטוח במידת התלות של כל הפונקציות במנגנון הכלכלי, וגם אם הן כן תלויות בו, אני בטוח שאפשר לבנות מודלים חלופיים ללא המושג של זכויות יוצרים. בכל מקרה, זה כבר דיון תועלתני. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |