בתשובה לגיל לדרמן, 20/02/04 22:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כזכור, אתה הוא זה שאמר "המדינות המדורגות במקומות הגבוהים ביותר לפי מדד ההתפתחות [...] הינן דווקא מדינות בעלות מדיניות רווחה מתקדמת אשר מרסנת את "היד הנעלמה" של השוק, כמו שבדיה או נורווגיה" ההפניות למדד החופש הכלכלי נועדו להראות שהן שוודיה והן נורווגיה נחשבות לבעלות כלכלה חופשית יותר מכלכלת ישראל. כמו כן, בוודאי לא טענתי שמדובר במדע, אבל עדיין ישנן ראיות חזקות למדי לטענה שלי והן מצוייות ברווחה ה*יחסית* אליה הגיעו מדינות אשר נקטו מדיניות של כלכלה חופשית. באשר ל"טוב ביותר הידוע לנו", כנ"ל. "אני חוזר אם כך. הכשל בטיעוניו של פרידמן הוא ממשי ביותר. השוק דואג לאזן את צרכיהם ורצונותיהם של אנשים בעלי כוח קניה" אכן כן. ראה "רווחה ל*משתתפים* במשחק". לא לצופים מהצד. "זה לא חופף את רצונותיהם וצרכיהם של אנשים בכלל" זו הפרשנות ש*אתה* הדבקת לתיאוריה, היא איננה חלק מהתיאוריה. האם מילטון פרידמן טוען שכלכלה חופשית בארה"ב תביא בהכרח לרווחה לתושבי אפריקה, בלי תלות במדיניות הכלכלית של מדינות אפריקה? "ובמדינות רבות חוסר החפיפה מגיע לרמה גבוהה ביותר, ואף נוטה להחמיר עם הזמן." לא סיפקת ראיות לכך שהוא נוטה להחמיר דווקא במדינות בעלות כלכלה חופשית. "בשל כך, הטיעון כי אם רק נעזוב את השוק לעצמו הוא יביא למקסימום יעילות ורווחה ל"כולם" הוא שגוי." וזאת לא הייתה הטענה. הוא יביא מקסימום (יותר נכון, אופטימום) יעילות ורווחה כאשר הוא יופעל. במקום בו יופעל. לא במקומות אחרים אלא אם כן יופעל גם שם. "באשר לרטוריקה, אני מתכוון למשל למקרים מסוג המסמך אשר פורסם ב'אקונומיסט' לפני מספר שנים. מדובר על מזכר פנימי של הבנק העולמי (מעוז הכלכלה הליברלית וזכויות הקניין) המסביר מדוע מנקודת ראות כלכלית יש לייצא זיהום סביבתי למדינות בהן השכר נמוך יותר, משום שכך היעילות והפריון נפגעים פחות. כאשר אני מדבר על "רטוריקה ליברלית" אשר מקדמת בעצם מעשי נבלה, זו כוונתי." מה שאתה עושה פה הוא דמגוגיה צרופה. הבנק העולמי אולי משתמש לפעמים ב"רטוריקה ליבראלית" (והדבר לא נכון לדעתי משום שהרטוריקה היא ברוב המקרים קולקטיביסטית, כולל המסמך שאתה מצטט). שנית, זו דמגוגיה משום שגם אם הבנק העולמי אכן טוען טיעונים ליברליים ומשמש כסות לעמדות מאוד לא ליברליות לא מפריך כשלעצמו את הטיעונים הליברליים או הופך את כל הליברלים לאנשים הדוגלים בעצם ברעיונות לא ליברליים (מה גם שהרטוריקה ה"הומנית" או "סוציליסטית" הוותה מסווה למעשים חמורים בהרבה ובאופן עקבי הרבה יותר, אבל לך נוח להתעלם מזה). "בוודאי שכוח כלכלי איננו "מקביל" לכוח הזרוע. למען האמת גם כוח הכפיה איננו "מקביל" לכוח הזרוע. כוח הזרוע הוא בסך הכל מה שנכנס לפעולה כאשר כוח הכפיה נכשל." המדינה כופה עליך באמצעות כוח הזרוע, אין דרך אחרת. "האמת הדי פשוטה היא שכוח כלכלי מספק במציאות של ימינו די והותר כוח כפיה. אם אתה מסוגל למנוע אוכל מאדם, אתה לא חייב לאיים עליו ברובים" איך ניתן למנוע מאדם אוכל? אתה מתכוון "אם אתה לא מספק אוכל". השאלה היא איך מפעל שמעסיק עובדים במקום מוכה רעב ומשלם משכורות מאוד נמוכות "מונע מאנשים אוכל"? לי זה נראה בדיוק הפוך. האם ה"מצב הכלכלי" מהווה כוח מניע מכריע בחייו של אדם? בהחלט. האם זו "כפיה"? האם כוח המשיכה הוא "כפיה"? הכפיה האמתית היא אולי בורא עולם (אם זה קיים) שכפה עלינו את הצורך באוכל, מחסה ומין. "תפקיד המדינה הוא כל מה שהאזרחים חפצים בו" זו אמירה פשיסטית. "יש להבדיל בין העקרונות הליברליים האמיתיים - אשר מציבים רף מינימום של זכויות מיעוט אותן הרוב איננו רשאי להפר (במידה ואכן מדובר על מדינה דמוקרטית), לבין זכותם הבסיסית של אזרחים להחליט על מדיניות." לא הבנתי. האם אתה טוען שלאזרחים יש את הזכות להפר את זכויות המיעוט כאשר זה במסגרת "מדיניות"? "בשונה מסוגית שטחי יהודה שומרון ועזה בהם מפרה ישראל את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי (קרי, מונעת מחלק עצום של בני האדם המרכיבים אותה שליטה כלשהיא על חייהם)" יש לך טעות, אין לכך קשר עם הדמוקרטיה משום שאלו אינם אזרחים. גם יושבי מצריים אינם בעלי זכויות *אזרח* כישראלים, משום שהם אינם ישראלים. אם בכלל, זו הפרה של זכויות אדם, אמנות ניהול מלחמה שונות וכו. "[...] עדיין עומדות בפני המדינה שתי אפשרויות. להחזיר את הגולן תמורת שלום, או להחזיק בגולן ללא שלום." ואפשרות שלישית, להחזיק בגולן עם שלום. "שתי האפשרויות אינן נוגעות לבטחונה של המדינה [...]" יש לך טעות. מאחר ואתה שמאלני, אינני מופתע. הוויכוח בישראל איננו בין "מחנה השלום" לבין "מחנה המלחמה". לא נכנס לוויכוח בעניין הזה אבל הטענה שלך שמדובר בהכרעה בין שלום ובין שטחים היא, לכל היותר, שנויה במחלוקת. הוויכוח הוא איך לנהל את יחסי ישראל עם שכנותיה בצורה שתשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס של הישראלים. בהכרעות "מדיניות" פעולת הממשלה היא כמייצגת כלל האזרחים בישראל מול מדינות אחרות המאיימות (או לא) על *אזרחי* ישראל. בהכרעות "כלכליות" מהסוג שאתה מעוניין בו ההכרעה היא בין אינטרסים של קבוצת אוכלוסיה אחת בתוך ישראל ובין האינטרסים של אחרת. ולכן לדעתי, יש לצמצם במידת האפשר את יכולתה של הממשלה לבצע הכרעות כאלו. "התשובה הליברלית האמיתית, לדידי, ברורה לחלוטין. אזרחי המדינה רשאים להחליט להחזיק בגולן או להחזיר אותו לסוריה כחלק מהיותם הריבון. ההחלטה יכולה לפגוע בחלק מהאזרחים" הממשלה, בשליחות אזרחי המדינה, רשאית להעביר את הריבונות על שטחים לרשות מדינה אחרת. הזכות הרלוונטית לצורך העניין היא הזכות לרכוש שתמורתו ראוי שיקבלו המפונים פיצוי הולם. "מדוע יכולים אזרחי המדינה לוותר או להחזיק בחבל ארץ בשם ערכים מסוימים אולם לא להכריע על מחיר מינימום ללחם או לשכר עבודה בשם ערכים אחרים - "במדינת ישראל לא יהיה אדם רעב" האזרחים יכולים להחליט ולעשות, מתוך רצונם החופשי. אתה מתכוון שלאזרחים יש זכות לכפות על אחרים לתת את הכסף לכך ללא פיצוי. יש הבדל, והוא עקרוני. "אדם אשר עובד לא יהיה עני"? איך בדיוק תשיג את זה? מה זה "עני"? עוני הוא מושג יחסי. כדי לבטל את העוני עליך לבטל את ההבדלים הכלכליים - קרי - לקחת מקבוצה אחת ולתת לאחרת. "החלטות כלכליות אינן נתונות רק בידיו של מי שיש לו כסף, אלא בידי כל אדם במדינה" כזכור, אנחנו מדברים על הזכות של חלק מאזרחי המדינה להחליט מה ה*אחרים* יעשו או לא יעשו בכספם. אני לא חושב שקיימת "זכות" כזאת. הטענה שלאזרחי המדינה זכות להכריע בעניינים כלכליים כשם שיש לו זכות להכריע בעניינים כלכליים היא, בסופו של דבר, פשיזם. מאוד קל לראות זאת אם מרחיבים את התחום: 1. למה בדיוק לעצור בכלכלה? מדוע שלא ניתן ל"רוב" זכות הכרעה בעניינים אחרים כמו אורח חיים לא בריא, דת, דעות פוליטיות וכו. 2. איך תנתק את הקשר בין הכלכלה לבין כל הדברים הנוגעים למה שהזכרתי. האין "אורח חיים לא בריא" עניין, בין השאר, של כלכלה? האין תקצוב מוסדות הדת עניין "כלכלי" בסופו של דבר? האין זה נכון לומר שבכדי להביע את דעותיך הפוליטיות אתה זקוק לאמצעים כלכליים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"ישנן ראיות חזקות למדי לטענה שלי והן מצוייות ברווחה ה*יחסית* אליה הגיעו מדינות אשר נקטו מדיניות של כלכלה חופשית. באשר ל"טוב ביותר הידוע לנו", כנ"ל." אני ממש לא מומחה לנושא, אבל קראתי שבכל המדינות האלה עם הרווחה היחסית יש סקטור ציבורי שמהווה אחוז ניכר מהתל"ג (בארה"ב זו מערכת הבטחון והתעשיות המשרתות אותה). במדינות האלה יש גם סובסידיות לא מבוטלות לתעשיה. זה מאפשר שליטה ממשלתית בכלכלה הרבה מעבר למה שמוצהר. במדינות שבהם באמת ניסו לממש כלכלת שוק פחות או יותר טהורה, בדרך כלל משום שזה היה התנאי של הבנק העולמי למתן הלוואות פיתוח, לא נוצרה שום רווחה, אלא להיפך: התמוטטות הכלכלה והשרותים לאזרח, עד כדי רעב ממש. שאל רוסי (או ארגנטינאי או ברזילאי) מהשורה מה דעתו על כלכלת השוק החופשי, ואני לא בטוח שרווחה תהיה הדבר הראשון שיעלה על דעתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השגיאה ביחס לארגנטינה, רוסיה וברזיל בדבריך היא בכך שאתה מזהה בין מדיניות הבנק העולמי או ממשלת ארצות הברית ומדיניות שוק חופשי. אלו שני דברים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''השגיאה ביחס לארגנטינה, רוסיה וברזיל בדבריך היא בכך שאתה מזהה בין מדיניות הבנק העולמי או ממשלת ארצות הברית ומדיניות שוק חופשי. אלו שני דברים שונים.'' לא בזה הענין. נטענה הטענה האמפירית שבמדינות עם שוק חופשי יש יותר רווחה לאזרחים. הטענה הנגדית היא שבמדינות הרווחה יש למעשה שוק מעורב, עם מעורבות רבה של הממשלה בכלכלה, ושבמקומות שבהם יש באמת שוק חופשי יש עוני ורעב. אשמח לשמוע הפרכה (אולי העובדות שהבאתי לא נכונות -- הן מפי השמועה) או דוגמה נגדית (מדינות מצליחות כלכלית שהשוק בהן חופשי). ובאשר למדיניות הבנק העולמי, עד כמה שידוע לי היא נשלטת ע''י אנשי אסכולת שיקאגו, חסידי מילטון פרידמן, כך שאיני בטוח שיש הבדל בין השניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדינות אליהן התייחסתי הן ארה"ב (בוודאי עד לתחילת המאה), הונג קונג, סינגפור, גרמניה של אחרי מלחמת העולם ועוד. לגבי ארה"ב, משקל הסקטור הציבורי בה איננו גבוה במיוחד (הוא גבוה *מדי* עבור כמה, כולל אותי) ואינני חושב שגודלו יכול להסביר את הרווחה היחסית של תושבי ארה"ב. לגבי המדיניות הפרוטקציוניסטית של ארה"ב (קרי - תעשיות מסובסדות או "מוגנות") אם זה סוד הרווחה היחסית שלה אזי פעולתו של המנגנון מסתורית ביותר משום שאותם תחומים שמוגנים כביכול על ידי המדינה דווקא סובלים מנחיתות ביחס לשאר העולם. הדבר בולט בעיקר בתעשיית המכוניות (מובילה עולמית בעבר, מזנבת בהווה) ותעשיות הפלדה (החקלאות אולי יוצאת דופן בעניין אבל משקל התנאים ה"אובייקטיביים" גדול מאוד). באשר לאותם מדינות ש"התמוטטו" כביכול בעקבות עצות הבנק הבינלאומי. ראשית, כל המדינות שציינת יצאו לא מכבר משלטון ריכוזי שהתמוטט או התחיל להתמוטט (עצם הפניה היא הסמן המובהק לבעיות חמורות). עצות הבנק לא מוטטו אותן, לכל היותר, עצות הבנק לא חילצו אותן ממצבן הקשה ולא עצרו את ההתדרדרות. שנית, יש להבחין (ויש מידה של חוסר יושר אינטלקטואלי בחוסר ההבחנה הזה) בין המצב ה"רצוי" במובנים של כלכלה חופשית. ובין הדרך להגיע לאותו מצב. אלו הדוגלים בכלכלה חופשית גורסים שאל לה למדינה לעסוק בתחומים אלו ואחרים. אבל מה עושים במדינה בה המדינה *כן* מתערבת באותם תחומים? האם על הממשלה לסגת בבת אחת? בהדרגה? אולי תחום אחד קודם ואחר אחר כך? מה קודם למה? וכו. אלו שאלות שמאוד קשה לענות עליהם והם אינם קשורות בהכרח בעצם הנכונות או אי הנכונות העקרונות של הכלכלה החופשית. שלישית, גם אם נמצאת הדרך ה"נכונה" למעבר הזה. זהו תהליך שלוקח זמן. באשר לבנק העולמי, למרות הכוונות הטובות, יש בעיות אינהרנטיות. עצם הרעיון של מענקים הוא בעייתי. מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק חופשי הוא עסק קשה וכאוב, מנהיגי המדיניות אשר נאלצות לעשות כן יש נטיה לנסות "ללכת עם ולהרגיש בלי"*. הבנק העולמי מתנה את מתן המענקים וההלוואות בביצוע רפורומות לכיוון של שוק חופשי, מכאן שלגבי לפחות חלק מהמדינות אשר מבצעות את הרפורמות האלו יהיה נכון להגיד שהן אינם באמת מאמינות בהן ומעוניינות בעיקר במענק בלי לשנות יותר מדי דברים. המענק גם נותן לאותן מדינות ביטחון מסויים שגם אם יפלו שוב, יהיה מי שירים אותם. ובכל מקרה, גם אם ההנהגה אכן מנסה לעשות מאמץ כנה בכיוון היא עדיין עשויה לבצע טעויות שיהיו בעלות השלכה חמורה על רווחת האזרחים. * למשל, לקצץ במיסים בלי לקצץ בהוצאות הממשלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא כמובן בהגדרת ה"משתתפים במשחק". האם חקלאים הודים אשר איבדו לפתע את יכולת הפרנסה שלהם עקב ירידה פתאומית במחירי הסויה בסוף שנות התשעים (עקב תנודות בסחר הבינלאומי בסויה, וספציפית במקרה ההוא מכירת היצף לשוק ההודי, אשר מוטטה את השוק המקומי) הם "משתתפים במשחק" או "צופים מהצד"? מה לגבי מובטל ישראלי? הפרטה של מערכת הבריאות גורמת לו להוציא יותר על בריאותו, או למצער, להיות חולה. האם הוא נחשב כמשתתף? כל בני האדם מבצעים מספר פונקציות בסיסיות - קרי, אוכלים, זקוקים לקורת גג ולחימום בחורף, נעשים חולים ומזדקנים ועוד דברים ממן זה. הבדואים מהיישובים הבלתי מוכרים בנגב ממעטים אולי להשפיע על "השוק" (אולי בשוליים בשל עברות פליליות, אולם בכל אופן לא כצרכנים), אולם השוק בוודאי שמשפיע עליהם. הם "צופים מן הצד" בכל הנוגע ליכולת של רצונותיהם וצרכיהם להשפיע על השוק, אולם הם "משתתפים במשחק" בכל הנוגע להשפעתו של השוק עליהם. ב"משחק" הזה משתתפים אנשים רבים. למען האמת כמעט כולם, במקום אליו הוא מגיע. רק יכולתם להשפיע עליו היא אשר מתאפסת. הראיות לגבי חוסר שוויון בהכנסות הן ברורות למדי. אומנם פרידמן אכן טוען (או יותר נכון טען בשנות השישים) שדווקא אי התערבות בחלוקת ההכנסות וביטול קצבאות ותוכניות סוציאליות יגבירו את השוויון לטווח הארוך (הוא איננו מנמק), אולם הוא שוגה על פי מה שנראה לעין כיום. בדוק את מדד ג'יני לאי-שיוויון, ותגלה באופן לא מפתיע ביותר שבמדינות שהן מדינות רווחה יחסית הפערים קטנים בהרבה מבמדינות הקרובות יותר לליבו של פרידמן כמו הונג קונג או ארה"ב (אליהן מתקרבת ישראל בצעדי ענק). באשר ל"כוח כפיה", עמדתך מבולבלת למדי. יש להפריד בין שתי סוגיות שונות - כוח הכפיה והצדק שבכפיה. למדינה יש כוח כפיה לגבי עברייני מין, אף שזה "מגיע" להם. לבעל מפעל אשר מספק עבודה למאות אנשים במקום מוכה אבטלה יש כוח כפיה לגביהם אפילו אם אתה מאמין שזה רק "מוצדק", משום שהוא בעצם ברוב טובו מספק להם אוכל ועבודה. אומנם נכון, הם יכולים שלא לעבוד. אולם מאחר שבחברה המודרנית האדם הממוצע איננו מתבסס על חקלאות ובדר"כ איננו בעל חלקת אדמה גדולה מספיק על מנת לגדל את מזונו או לבנות בה את ביתו במו ידיו, לא מדובר כאן על הנרי דייויד ת'ורו שהתגורר ביער והשיג את מזונו בעצמו. הברירה היא לעבוד או לרעוב. זהו כוח כפיה. אני אישית גם כופר ב"הצדקה" של כוח הכפיה הזה, אולם זהו נושא לדיון נרחב בפני עצמו, אשר כבר נערך בעבר. כאמור, כל אדם פוגע אין ספור פעמים בחופש של רעהו, והמדינה כגוף המייצג אנשים רבים פוגעת באנשים רבים עוד יותר (אני נמנע מלדבר על "זכויות", מכיוון שממילא המסגרת הלאומית היא המקנה משמעות למילה "זכות"). בוודאי שמוסכם על בני האדם כי כחלק ממדיניותן של אומות ייפגעו חלק מהאזרחים. יש להטיל על כך מגבלות, והעקרון הדמוקרטי דורש הצדקה נאותה לכל פגיעה שכזו, אולם בכל פעולה משותפת של מספר אנשים נאלצים כמעט כולם להתפשר. הפגיעה הזו היא כל כך יום-יומית עד שאולי אינך מודע אליה כלל, אולם היא קיימת. אני למשל אינני יכול לגדל עגבניות בגינה שליד מגדל עזריאלי, מה שהייתי יכול לעשות בקלות לו חייתי לבדי ביערות הכרמל. תאמר שזה מגוחך - שהרי הקרקע של מגדל עזריאלי איננה שייכת לי והיא נקנתה בכסף מלא, שלא אני שילמתי. אולם כמובן, לו היה איש יערות פראי אשר מתגורר ללא ידיעתנו ביערות הכרמל יוצא מהיער שלו, הוא היה מביט בך בתמיהה. הוא מעולם לא קנה אף פיסת קרקע ביער שבו הוא גר, וזה לא מפריע לו לגדל שם מה שירצה. הוא לא קנה אף עץ, אולם הוא יכול לכרות אותו על מנת לבנות לעצמו בקתה. לא קנה את החול על שפת הים, וזה לא מפריע לו לעשות בו כרצונו. אולם אני ואתה חיים בחברה עם עוד אנשים רבים, וזה מחייב אותנו לחיות על פי סדר חברתי מסוים. מרגע שאתה פוגש עוד בני אדם וחי איתם בחברה משותפת, אתה כבר לא יכול לגדל עגבניות היכן שתרצה. זו איננה "זכות" להוציא את מזונך מהאדמה, אבל זהו סוג של חופש אשר בפרוש נשלל מאנשים החיים בחברה, "מיעוט" או לא. מדוע אנו מקיימים חברות אנושיות אם הן פוגעות בחופש שלנו לגדל עגבניות? משום שלהתאגדותם של בני אדם במסגרות גדולות ישנם יתרונות אשר מפצים על הפגיעה הזו, ולכן אנו מוכנים לחיות איתה. אני בכוונה לא מעוניין להיכנס לוויכוח אשר מכונה במקומותינו "פוליטי" (למעשה כל הדיון הזה הוא פוליטי), אבל בכל זאת אסטה מהכלל הזה כאן. המשטר הקיים במדינת ישראל הינו בלתי דמוקרטי בעליל. אין ספק שהוא עונה על ההגדרות הטכניות. גם משטר העבדות בארה"ב לפני מלחמת האזרחים או השלטון הקומוניסטי היו יכולים לענות בקלות על הקריטריונים הללו (לבנים הם "אזרחים", שחורים הם לא "אזרחים". נפתרה הבעיה. סטאלין הוא "אזרח", מי שלא סטאלין הוא לא "אזרח". דמוקרטיה. ) אולם כמובן שההגדרות הסמנטיות הללו הן חסרות ערך מבחינה עקרונית. תושבי יהודה ושומרון אינם תיירים, צליינים, או במסגרת חילופי סטודנטים. מדובר על אוכלוסיה של כשלושה וחצי מליון בני אדם אשר -נתונים תחת משטר ישראלי- דה פקטו ואף דה יורה (מעולם לא וויתרה ישראל על האחריות הסופית והכוללת לשטחים הכבושים, גם לא בהסכם אוסלו). העקרון הדמוקרטי הוא לא "בחירות אחת לארבע שנים" ולא "אי התערבות בשכר מינימום". העקרון הדמוקרטי הוא זכותם של אנשים לקיים שלטון על עצמם. העקרון הזה מחייב (ושים לב לקשר של זה לתחילת הדיון על "משתתפים" ו"צופים מן הצד) שכל מי שהשלטון משפיע על חייו באופן רצוף וקבוע חייב להיות בעל השפעה מקבילה על השלטון. אני חוזר - לבני אדם הזכות להשפיע על הדרך בה מתנהלים חייהם. הפלשתינים הם "משתתפים במשחק" מבחינת העובדה שכל כובד המשטר הישראלי והריבונות הישראלית מוטל עליהם במלוא עוזו, אולם הם "צופים מן הצד" מבחינה זו שאין להם כל השפעה על המשטר הזה. זו לא דמוקרטיה. את המחלוקת על הגולן הבאתי כדוגמא, ומבחינתי תוסיף את האפשרות "הנידון יימסר לידי חייזרים". קל אומנם לסגת ולספר שזהו עניין של "אינטרס לאומי", אולם באופן ברור ביותר אין כל הסכמה על העניין הזה, ולכן קשה מאוד לדבר על אינטרס שכזה. יש אנשים שרוצים להחזיר את הגולן, ויש שרוצים לא להחזיר. מה עניין המדינה האחרת לכאן? לחלק יש אינטרס כזה, לאחרים יש אינטרס אחר. איך מחליטים? מה עושים? (אם אתה רוצה, תחליף את סוגית הגולן בקיום האולימפיאדה הבאה בגבעתיים , שיתוף פעולה בחקר החלל, חתימה על אמנה להצלת הדולפינים, או כל סוגיה אחרת). האם אתה חושב שהמדינה עוברת על החוק כאשר היא גובה מיסים (אני לא מדבר על דעתך בקשר לגובה המיסים, אלא באופן עקרוני לגבי "זכותה" של המדינה לגבות מס)? יש לשים לב להבדל בין "אורח חיים בריא", "דת", או "התנהגות מינית" לבין "כלכלה" או "ביטחון". ההבדל בין הקבוצה הראשונה לשניה הוא שכלכלה וביטחון הינם תוצר של מערכת מורכבת ביותר אשר משותפת לכלל האזרחים (או לפחות לרובם). אורח חיים בריא, הרגלים מיניים, אוכל, כל אלו קיימים גם אצל רובינזון קרוזו או אצל אוסף סוחרי בננות ותפוזים אשר באים בכל יום ראשון אל השוק על מנת להחליף את תוצרתם ולמקסם את פונקצית התועלת האישית שלהם. כלכלה וביטחון הינם -תוצר חברתי-, ובשל כך הינם שונים באופן עקרוני מהרגלי השינה או האכילה של בני אדם. גם לכך כבר נדרשנו בעבר, כאשר הסברתי כיצד מתעלמת הגישה הנאו-ליברלית מקיומם של תוצרים חברתיים ומכך שהטיפול באותם תוצרים חברתיים הינו במישור הפוליטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אני חושב שניתן לסכם את עמדתך בכך שהמנגנונים של כלכלת השוק אינם מספקים איזשהו צדק אבסולוטי ופותרים את כל בעיות האנושות. אני לא חושב שתתפוס אותי או את פרידמן אומרים משהו מעין זה. מה שאתה אומר איננו מפריך בשום צורה את הטיעון שבאמצעות הכסף שביידנו אנחנו יכולים לבטא את רצונותינו ואת סדרי העדיפויות שלנו והמסרים האלו עוברים, באמצעות המחירים, אל אותם אלו שיכולים לספק את רצונותינו ולהפנות את המשאבים לכיוון זה או אחר. פרידמן מביא את הטענות שהוא מביא בעיקר כנגד האלטרנטיבה של תכנון ריכוזי (ונדמה לי שאינך בין המצדדים בשיטות מעין אלו). זהו איש קש. האם יכולתו של בעל שקל להשפיע קטנה משל בעל מאה שקלים? כן ולא. כפי שציינת, לכולנו צרכים בסיסיים זהים. במובנים של הצרכים הבסיסיים, בעל מאה שקלים שקול כנגד מאה בעלי שקל אחד. אם ניתן להשיג מזון ומקלט באמצעות שקל ייתכן שעבור בעל המאה יפותחו שירותים מופלאים שמספקים את הצרכים בפאר ובהדר בעשרים שקלים, אבל מאה בעלי השקל הבודד הם עדיין קהל לקוחות פוטנציאלי שמשתלם לשרתו. כדי להשיג את השקל, צריך לעבוד. בעייתם העיקרית של הבדווים היא העובדה שהם עדיין אינם משולבים בכוח העבודה. הם עדיין לא משחקים את המשחק. זאת נובעת משום שאורח החיים הקודם שלהם איננו אפשרי יותר במצב בו יש גבולות בין מדינות (ודבר דומה קורה באפריקה). העולם משתנה, וגם הבדווים יאלצו להשתנות ולהכנס למשחק. תיאורך את אפסות האדם הקטן מול רשעות עולם העסקים הקר היא אמנם נוגעת ללב אבל אתה כמובן אינך מזכיר את האלטרנטיבה. החוק הוא הרבה יותר שרירותי ודרקוני. לשוק יש כללים פשוטים. אתה עובד, מקבל כסף ועם הכסף אתה יכול לקנות את מה שנחוץ לך. לשוק לא אכפת אם אתה הודי אינדונזי או בדווי. לכסף אין ריח. המקומות היחידים בעולם בהם יש רעב בקנה מידה גדול הם אותם מקומות בהם לא ניתן להמיר עבודה בכסף (ולא המעט שבמעט). מקומות כמו אפריקה למשל. הדרך לקידומם היא ברורה. חבל שמחנה ה"קדמה" איננו מבין זאת ועושה ככל שביכולתו למנוע את ההתקדמות הזאת. באשר לכוח הכפיה, אתה מבלבל בין תנאים חיצוניים (אובייקטיביים) ובין תנאים מעשי ידי אדם. הכוח שכופה כל האינדונזים לעבוד במפעל נייקי איננו נייקי. מה שהופך את מפעלי נייקי למקור משיכה הוא האלטרנטיבות. האינדונזים היו יכולים להמשיך באותה דרך בה הלכו בכל אלפי השנים לפני בואה של נייקי לעולם. עבודה קשה בשדה, כל היום, כולל ילדים, נשים בהריון וזקנים. אתה מעוניין להפעיל על נייקי את *כוח הזרוע* כדי לאלץ אותה להעסיק את אותם אינדונזים בתנאים שנראים לך הגונים יותר. (מה שכמובן ישיג את ההיפך מכך אבל אין לזה קשר לחוסר התוקף המוסרי של המעשה). אני מציע שנעזוב את עניין הגדרת ה"אזרח" משום שהיא באמת לא נוגעת לנושא הליבה שהוא *מהן* זכויות האזרח ולשם מה צריך בכלל את המדינה. ההבחנה שאני עושה בין החלטות "מדיניות" ובין החלטות "כלכליות" היא חשובה ועקרונית. החלטות מדיניות (למשל, לצאת למלחמה) היא החלטה שנוגעת לכלל האזרחים כגוף מול כלל האזרחים של מדינה זרה. לא של חלק מהאזרחים בתוך המדינה כנגד חלק אחר של האזרחים. אפילו מקרה גבולי ונדיר יחסית כמו החלטה על שינוי גבולות המדינה נעשה תמיד מול מדינה אחרת (או מדינה בהקמה, קולקטיב אחר וכו.) ובסופו של דבר מהווה שינוי בהיקף הגיאוגרפי של סמכויות המוסדות המדיניים. ברור שהחיים בחברה מחייבים אותנו להתפשר. אבל כפיה איננה פשרה. כפיה גם איננה "חמלה" כפי שרבים כל כך טועים לחשוב. כאשר מוצאים מכללי המשחק את כוח הזרוע אין לנו ברירה אלא להתפשר, כאשר הפשרה *נחוצה*. ישנם כאלו שמאוד אוהבים תיאטרון, בעיניהם זה יפה, חשוב וחינוכי. לי, לא אכפת, אני לא מעוניין בתיאטרון. כיצד נגיע לפשרה? האם לקיחת כספי בכפיה והענקתו ל"הבימה" היא פשרה? לי נראה הרבה יותר שמי שרוצה ללכת לתיאטרון יואיל בטובו וישלם מחיר כפול או כל מה שנחוץ ויניח לי לנפשי בקולנוע. מה זה קשור? המיסים שאני משלם אינם רק כלי למימון הצבא, המשטרה וכו. הם גם אינם משמשים לאספקה של צרכים מינימליים של אותם אלו שידם אינה משיגה. הם כלי למימון התועבה הזאת בשם "ערכים הומניים" או "תרבותיים". אני משלם יותר מס הכנסה מאדם אחר לא רק משום שהדבר נחוץ למימון הוצאות המדינה אלא כ"כלי" ליצירת "שיוויון". כלי לעיצוב החברה. (ושוב, כאן מדובר בנסיון לעשות אותי פחות "עשיר" לא לצורך הכסף עצמו אלא לצורך הקטנת הפערים). את צרכיהם של אלו שידם אינה משגת ניתן לספק על ידי מס באחוז אחיד (ונמוך יחסית) שנגבה מעל הוצאה מסויימת + הקצבה של "השלמת הכנסה" לאיזה מינימום. אין שום צורך בהפיכתי לפחות עשיר בשם ה"צדק", אין צורך ב"שכר מינימום" ושאר חוקים "סוציאליים". לשאלתך, המדינה איננה עוברת על החוק כאשר היא גובה מיסים. השאלה שלך היא מיתממת. האם באמת אינך מבין את העקרונות עליהם אני מדבר? 1. ההבדל בין הכלכלה והבטחון הוא שהבטחון מושג על ידי צבא שממומן (ואולי גם מאוייש) בכפיה. הכלכלה מתנהלת מתוך הרצון החופשי של האנשים. המדינה מפקיעה מיידי האזרחים את היכולת להשתמש בכח הזרוע תמורת ההבטחה שהשימוש בו יהיה רק כנגד מדינות זרות או כנגד אלו המנסים להפעיל את כוח הזרוע בתוך המדינה כנגד אזרחים אחרים. השימוש בכוח הזרוע לתחומים הכלכליים הוא בהכרח כנגד קבוצה כלשהי באוכלוסיה לטובת (לפחות תיאורתית) קבוצה אחרת. 2. גם דת, שפה ואורח חיים הם במפורש תוצר של "מערכת מורכבת ביותר אשר משותפת לכלל האזרחים". מדוע שהטיפול באלו לא יהיה פוליטי. 3. לא תוכל להפריד בין כל הגוונים של ההתנהגות האנושית ובין הכלכלה, אלא אם כן תבטל את המושג של כסף. לכל דבר יש מחיר כלכלי. לא תוכל להפריד בין הסמכויות המופרזות שאתה מעניק למדינה בתחומים הכלכליים ובין הרצון של אנשים מסויימים לשלוט באחרים באמצעות אלו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |