בתשובה לד''ר בר ביצוע, 14/02/04 20:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אומנם במשרד האוצר נוהגים להביא תמיד את הדוגמא של "פקיד במשרד הפנים", אבל הדוגמא הזו לא מלמדת אותנו הרבה. מעט יותר אפשר ללמוד למשל מהדו"ח של מרכז אדוה על ההוצאה על חינוך בישראל 1, אשר מראה לנו כי בחמש עשרה השנים האחרונות ההוצאה הממוצעת של משק בית ישראלי על חינוך עלתה מ 3.8% בשנת 87 ל 6.1% מההוצאה המשפחתית בשנת 2001. גם בכל הנוגע ליחס בין ההוצאה הממלכתית על בריאות להוצאה הפרטית על בריאות אין לישראל במה להתגאות, והמצב הולך ונעשה גרוע יותר. "הוצאות ממשלה" זה לא רק פקידים במשרד הפנים, אלא גם חינוך חובה חינם גם לילדים שהוריהם אינם עשירים או בני המעמד הבינוני המצטמק, או טיפול רפואי באדם שחטף התקף לב גם אם אין לו כרטיס ויזה זהב. מדובר על איכות חייהם והסיכוי לשוויון הזדמנויות ועתיד סביר לחלק גדול מהאזרחים שחיים במדינה שלך, לא על "פקידים" במשרד זה או אחר. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כל זה היה יכול להיות טוב ויפה אילו הנחת היסוד שלך (הגדלת תקציב החינוך = חינוך טוב יותר) הייתה נכונה. היא לא. העובדות מראות שלמרות שהעשורים האחרונים הראו הגדלה (במונחים יחסיים ואבסולטיים) של תשלומי ההעברה, בריאות, חינוך וכו. אנחנו מקבלים חינוך גרוע יותר, פחות שירותי בריאות וגידול עצום במספר האנשים שאינם עובדים. בכל מקרה מאחר והביזבוז, גם במערכות החיוניות ביותר כמו הביטחון הוא בקנה מידה אסטרונומי יש מספיק כסף כדי לשפר את השירותים במסגרת התקציב הקיים. שלושת המילארדים שמתבזבזים במשרד הפנים היו מוצאים שימוש טוב בהרבה אילו היו נשארים בכיסם של האזרחים. גם במשרד החינוך והבריאות לא חסרים פקידים מיותרים. הגישה של התנגדות אוטומטית לקיצוצים מראה על זלזול גמור בכספם של האזרחים. זכותנו המלאה לדרוש שהמיסים שיגבנו מאיתנו יהיו קטנים ככל האפשר ושפעילות משרדי הממשלה תעשה בצורה יעילה. זה כספנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, השימוש במילה "יעילות" בהקשר למדיניות שמקדמת הממשלה מטעה. "לייעל" משמעו לבצע את אותם הדברים בעזרת פחות השקעה ופחות כוח אדם. אולם זה איננו המצב - רמת השרותים הניתנת לאזרח יורדת. מי שיש לו נאלץ לשלם מכספו על מנת לפצות על ההפסד הזה, ומי שאין לו נמצא בבעיה. נוח כמובן לתלות את הבעיה כולה ב"ביזבוז" או "עודף פקידים". ראשית, הטענה הזו נכונה - מערכות בירוקרטיות ציבוריות לוקות כמעט תמיד בבעיות הללו. שנית, קל מאוד בישראל לתקוף "פקידים ממשלתיים" (ע"ע "האיש השמן"), מובטלים, "שיכורים בטלנים", מפקחים של משרד החינוך, ושאר מרעין בישין. למרבה הצער זה לא עובד ככה. יש ביזבוז ושחיתויות ותעסוקת יתר במגזר הציבורי, וישראל איננה יוצאת דופן בכך. אולם בסופו של דבר חינוך ובריאות וצבא וביטוח בפני אבטלה וגמלאות זיקנה עולים כסף. הבזבוז הבירוקרטי זה הקצף על פני המים. אתה לא מממן את כל השרותים היקרים הללו מהקטנת השחיתויות או מייעול הבירוקרטיה (אם כי אין ספק שאלו מטרות ראויות לכשעצמן). ישראל, בניגוד לסיפורי האוצר, גם איננה מהווה מקרה מיוחד. היא מיוחדת אולי רק בחוסר הדיון הציבורי במדיניות הממשלה. כאשר בשנה שעברה החליט בוש להוריד מיסים, פרסמו 450 כלכלנים (כולל עשרה זוכי פרס נובל לכלכלה, ביניהם ג'וזף סטיגליץ ופול סמואלסון) הצהרה בה הם מביעים התנגדות לצעד הזה. הם מבהירים שזה יפגע ביכולת הממשל לממן את תוכניות הביטוח הסוציאלי ו"Medicare", ומביעים ספק באשר ליכולת של צעד זה לתרום לצמיחה או להקטנת האבטלה. בישראל אפשר לספר ש"הקטנת מיסים תגדיל את הצמיחה" כאילו דבר לא התרחש מאז כלכלת "צד ההיצע" של רייגן מלפני יותר מעשרים שנה, ומלבד כמה קריאות עידוד של השטרסלרים למיניהם וראיונות עם נערי האוצר עצמם, לא שומעים כמעט דבר. אכן, זכותם של אזרחים לדרוש כי המיסים שגובים מהם יהיו קטנים, ובוודאי שיש לדרוש שפעילות משרדי הממשלה תעשה באופן יעיל וללא בזבוז מיותר. עם זאת, אזרחי ישראל בדומה לאזרחי ארה"ב ומדינות אחרות ייאלצו לעמוד בפני בחירה בסופו של דבר, בין מדינה המבטיחה שרותים מסוימים לאזרחיה לבין מדינה אשר מפריטה את השרותים הללו ומבטיחה אותם למי שידו משגת לשלם. לא יוצאים מהקונפליקט הזה ע"י "איש שמן ואיש רזה" או פקידים ממשרד הפנים. מרגע שמבינים זאת, לא נותר אלא לקרוא קצת על מה שמתרחש בארה"ב מזה עשרים שנה. נתניהו משנה לחלופין את האסטרטגיה שלו בין אסכולת "כלכלת צד ההיצע" לאסכולת "Starve-the-beast", שתיהן מבית מדרשם של השמרנים בארה"ב. האחת טוענת שקיצוצי מס משלמים את עצמם ע"י הגדלת הגביה (מה שלא הוכח אף פעם, ומעטים הכלכלנים התומכים בתזה הזו), והאחרת רואה את הפחתת הגביה ככלי ליצירת גרעון אשר מאוחר יותר "מחוסר ברירה" יביא לקיצוצים בשרותים הניתנים ע"י המדינה. אני אישית לא מתנגד "אוטומאטית" לקיצוצים, אבל בהחלט מתנגד לחלוטין לאסכולה כולה, ובוודאי למדיניות שמקדמת הממשלה הנוכחית. אני מבסס את דעתי על סיבות אשר לא כאן המקום לפרט אותן (ממילא רוב הדיון כבר נערך לפני מספר חודשים ב'אייל'), אבל נראה לי חשוב לציין בהקשר של הדיון הנוכחי שלא מדובר כאן על "שחיתות", "פקידים", או "בירוקרטיה". מדובר על הרבה יותר מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שמוקד הבעיה הוא הבזבוז. מה שאני טוען הוא: א. הרבה מאוד כסף מתבזבז (בוודאי הרבה יותר מהסכומים שלא יגיעו כתוצאה מהורדת המיסים) יואילו נא ראשי המשרדים לקצץ באותו "קצף על פני המיים" (ביטוי המעיד על הזלזול העמוק שיש לך כלפי הרעיון של זכויות הרכוש של בני אדם) לפני שיפנו לתחוב את ידם בתוך כיסי. ב. הכסף איננו צומח על העצים. רמת השירותים שניתנים צריכה להיות בהתאם ליכולת הכלכלית של אזרחי המדינה. ג. בהתאם ל'ב' יואילו נא מתווי המדיניות לקצץ בכל אותם דברים בלתי חיוניים כגון ישיבות, תיאטראות, "עידוד הקולנוע", שידורי טלוויזיה ורדיו, "קידום הספורט" ושאר עניינים שמקומם בבחירה החופשית של האזרחים. אנשים מתגלגלים ברחובות? מוצאים מזון בפחי זבל? הרי לך מקור תקציבי נאה לעזרה לאנשים הללו. כמובן שהתעלמת מן הנקודה המרכזית שהעלתי והיא העדרו המוחלט של יחס כלשהו בין הוצאות הממשלה לטיב השירותים שהיא "מעניקה". הממשלה מוציא יותר על חינוך, בריאות ותשלומי העברה אבל החינוך והבריאות רק מתדרדרים. תשלומי ההעברה הם ללא ספק הצלחה שמאפשרת לכמעט מחצית מהאוכלוסיה לחיות על חשבון המחצית השניה. אתה יכול לחשוב שהסיבה לכשלון היא "בעלי ההון" או שלא לוקחים ממהעשירים מספיק כסף. העובדות במציאות אינן מסתדרות עם הגישה הזאת. הכשלון הוא אינהרנטי ליומרות הגדולות של הממשלה. אני מעדיף ממשלה קטנה אשר עוסקת ביעילות (במידה בה זה בכלל אפשרי לממשלות) באותם דברים *חיוניים* שהם בגדר תפקידה הטבעי. יותר בטחון, מלחמה בפשע *אמיתי* והענקת הזכות למשפט הוגן בבתי הדין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לטענה "המרכזית" בדבריך, בוודאי שישנו קשר בין מימון שרותים לבין טיבם, אפילו אחרי שקיבלנו את כל התאוריות מבית מדרשו של מילטון פרידמן (הנכונות במידה מסוימת) על בזבוז אינהרנטי למערכות ציבוריות ועל בירוקרטיה שנוטה לנפח את עצמה. אם ניקח לדוגמא את הבריאות, הרי שעדכון-החסר של סל הבריאות ע"י הממשלה (אשר עד שנת 2001 נמנעה מלעדכן את הסל בגין שלושה גורמים חשובים - גידול האוכלוסיה, הזדקנות האוכלוסיה, ותרופות וטכנולוגיות חדשות, מה שמוביל -בהכרח- לגרעונות בקופות) הטיל את השלמת החסר על הצרכנים, בצורת העלאת דמי השתתפות בתרופות לפי מרשם ובתשלום עבור ביקור במרפאת חוץ או רופא. מי שיש לו נאלץ לשלם יותר, מי שאין לו זוכה לשרותי בריאות גרועים יותר. שרותי הבריאות לכשעצמם אינם "רק מתדרדרים". שיעור תמותת התינוקות למשל, אשר בדר"כ נלקח כמדד בינלאומי, ירד בהדרגה בעשרים השנים האחרונות (אם כי ישנם הבדלים גדולים בין האוכלוסיה היהודית והערבית), והוא נמצא ברמה של מדינות המערב המפותחות. באשר להוצאות המנופחות של ישראל על חינוך, אני אחסוך מעצמי ציטוטים ואפנה ישירות לדו"ח של מרכז אדוה על הנושא 1, אשר כולל מספר עובדות אשר אולי יפתיעו אותך באשר להוצאות של מדינת ישראל על חינוך ילדיה, גם בהשוואה למדינות אחרות. תשלומי ההעברה אינם מיועדים ליצירת מקומות עבודה, ולכן אינני מבין את הביקורת עליהם באותו ההקשר של "הממשלה מוציאה יותר ויותר על בריאות אולם הבריאות רק מידרדרת". מטרתם להבטיח קיום מינימלי לקבוצות מסוימות באוכלוסיה, לא לייצר רווחי הון או איזון תקציבי. יש לי לא מעט מה לומר על "חצי מהאוכלוסיה" שחיה על חשבון החצי השני, אבל כאמור, הדיון הזה כבר נערך בעבר. הביטוי "קצף על פני המים" לא מתייחס לחשיבות שאותה אני אישית מקנה לכספך או לשחיתויות בממשל, אלא להשפעה התקציבית הכוללת שלהן. אכן אפשר להצביע על "עידוד לקולנוע" כעל מקור תקציבי (אם כי אני יכול להצביע על מקורות חלופיים טובים עוד יותר לדעתי), אולם זה כבר עניין אחר לגמרי. אני בסך הכל מנסה להבהיר את הנקודה החשובה - כאשר מדברים על "קיצוץ בהוצאות ממשלה" או על "ממשלה קטנה ויעילה" לא מדברים על פחות פקידים שמכינים תה במשרד הפנים - אלו הפרטים השוליים אשר השפעתם זניחה. מדובר על שרותים חיוניים עליהם אחראית כיום המדינה, אחריות אשר ממנה היא נסוגה בהדרגה בשנים האחרונות. לבסוף, בוודאי שישנו קשר בין "היכולת הכלכלית של אזרחי המדינה" לבין רמת החיים שלהם. אולם בעוד אתה תומך באידיאולוגיה אשר מנסה להפוך את הקשר הזה לישיר ובלתי אמצעי (קרי, איכות חייו של אדם קשורה ישירות לרמת הכנסותיו), אני מתנגד לה. שוב, יש לדעתי זאת סיבות רבות אשר קשורות לעובדה שאני אינני רואה את חלוקת ההכנסות בחברה כגורם נתון ונייטרלי אשר נגזר מ"חוקים כלכליים". לסיום, הייתי רוצה רק לציין שה"יומרה" איננה של "הממשלה". הניו-דיל לא היה "יומרה ממשלתית" אלא של אנשים, אזרחי האומה האמריקאית. מי שהקים כאן מדינה ובכלל זאת את מוסדותיה היו הסבא שלי ושלך, לא "הממשלה". האופנה הנאו-ליברלית של ימינו נוטה ליצור חיכוך ולהגדיל באופן מלאכותי את הניכור בין האזרח לממשלתו (ניכור אשר קיים ממילא, ואכן מסיבות מוצדקות), משום שממשלות חלשות טובות כיום למשטר החברתי-כלכלי השולט. אולם המוסדות אשר מעמידים האזרחים על עצמם, עם כל פגיעותם לשחיתות ולסיאוב ולהשפעה של פוליטיקאים דמגוגים ומגה-קבלנים או אנשי מאפיה, הם עדיין הרע במיעוטו. הם מאפשרים (וזה תלוי מאוד בקיומו של שוויון חברתי ברמה סבירה) להביא לידי ביטוי את העיקרון של "אדם אחד קול אחד", גם אם בצורה רחוקה משלמות. בהעדרם, מה שנישאר זה העיקרון של "דולר אחד קול אחד". ודרך אגב, מה הוא פשע "אמיתי"? 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שאני ראיתי, אף אחד משתי התיאוריות שהצגת אינה תואמת למה שביבי עשה - הוא חיכה עד שהגבייה תעלה, ואז הוריד בדיוק את הסכום הזה מהגבייה הכוללת. כלומר, הוא לא מקווה שהמיסים המופחתים ישלמו את עצמם, והוא לא מנסה ליצור גרעון יש מאין (דווקא לא חסר לנו גרעונות גם ככה), אלא משאיר את הגרעון הקיים כפי שהוא. איך אתה מסביר את זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האסכולה של כלכלת צד היצע אף פעם לא מתבטאת בתקציב המדינה. גם בארה"ב אף אחד לא היה מטומטם מספיק כדי לרשום הפחתה בגביית מיסים כהכנסה. זו אסכולה מחשבתית, ובתור שכזו בהחלט זכור לי כי נתניהו דבק בה בפומבי במספר הזדמנויות. כל הווריאציות על ההבטחה שהורדת מיסים "תביא לצמיחה, מה שיגדיל בסיכומו של דבר את העוגה כולה, וכן את ההכנסות ממיסים" נופלות לקטגוריה הזו. ההמתנה לעליית הגבייה גם היא חסרת משמעות לדעתי. מישהו חיכה למשהו לפני הרפורמה במס? הרעיון הוא להפחית ככל שניתן את גביית המיסים (מדיניות שטובה כמובן לאוכלוסיה העשירה יותר) על מנת להפוך קיצוצים לבלתי נמנעים. העיתוי הטקטי יכול להשתנות על פי הנסיבות, מן הסתם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |