 |
|
 |
||
|
||||
 |
ספר, ספר הכל. חוששני שאין לי זמן לפתור חידות בפסיכולוגיה. שני הסיפורים מעניינים, בייחוד לאור העובדה שאם הילדה החמודה שציינת כבר יודעת ש 2=1+1, היא מסתירה זאת יפה מאבאל'ה. סיפור חמוד שקראתי לא מזמן: סבא אחד, מתמטיקאי טרחן, רצה לבדוק אם נכדתו יודעת לספור יפה כפי שמשוויצים הוריה. הוא אמר לה שהוא ייתן לה ארבע סוכריות, והגיש לה יד עם שלוש. הקטנה נטלה אותן אחת אחת, וספרה: "אחת... שתיים... ארבע... איפה השלישית?" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, בסדר, לא צריך לצעוק. הבעיה בניסוי של פיאז'ה היתה כנראה באינטרקציה שבין הנסיין לילדים. אם תרצה, הילדים היו (שוב, כנראה) חכמים מדי, ואחרי שנשאלו בפעם הראשונה השאלה השניה, לאחר הסידור מחדש, נראתה להם טפשית מכדי להתייחס אליה כפשוטה, שהרי הם ענו על השאלה הזאת בדיוק לפני רגע, והנסיין הוא אדם מבוגר ומכובד שלא עושה רושם של אידיוט גמור. הם הניחו שהנסיין מתכוון בעצם לשאול איזה טור ארוך יותר, וענו בהתאם. ילדים צעירים יותר לא מספיק מתוחכמים כדי לנתח את המצב ולהבין שלא סביר מצד הנסיין לשאול אותה שאלה שוב ולכן נתנו את התשובה הנכונה. החוקרים Jaques Mehler ו- Tom Bever מ- MIT שערכו את הניסויים על גילאי שנתיים-שלוש בסוף שנות השישים הם אלה שהעלו את הסברה הזאת. האלטרנטיבה היא להניח שקיימת "תחושת מספר" בגיל הרך והיא אובדת אי שם בין גיל שלוש לארבע, וזה לא נראה הגיוני במיוחד. הם חזרו על הניסוי של פיאז'ה גם עם ילדים בני ארבע, אבל במקום שהנסיין יסתמך על אינטרקציה מילולית עם הנבחנים, הם בצעו את הניסוי עם סוכריות (M&M אם אתה מוכרח לדעת), כשהילד היה צריך לבחור טור בידיעה שיקבל את כל הסוכריות בטור שבחר. מסתבר שלפחות המערכת הקולינארית של הילדים יודעת לספור היטב, והילדים בחרו את הקבוצה עם המספר הגדול יותר של הסוכריות באופן עקבי, בלי קשר לאורך הטור וגם לא לסידורים אחרים של הסוכריות. פעולת החישוב הפשוטה נצפתה ע"י Karren Wynn, פסיכולוגית אמריקאית, שערכה את הניסוי הבא לתינוקות בני ארבעה חודשים(!): בתיאטרון בובות הראו להם כיצד שמים בובה על הבמה, המסך יורד מסתיר אותה, היד של הנסיין מופיעה מהצד ומניחה עוד בובה מאחריו (היד חוזרת כשהיא ריקה), ואז המסך עולה. בחלק מהמקרים מה שהתינוקות ראו על הבמה כשהוסר המסך היו שתי בובות, בחלק אחר בובה אחת, ובחלק אחר שלוש בובות - טריק זול של העלמת בובה או הוספתה מאחרי המסך. התינוקות הראו עניין רב יותר בשני המקרים האחרונים, דבר שנבדק לפי פרק הזמן בו התינוקות בוהים בבמה לאחר הרמת המסך, וניתן למדידה מדויקת בעזרת וידיאו. ניסוי דומה הראה שגם את 2-1=1 התינוקות מבינים. על הניסויים האלה חזר הצרפתי Etienne Koechlin כשהבובות מונחות על דיסקית מסתובבת באיטיות, כדי לוודא שלא מדובר על זכרון חזותי אלא על משהו מופשט יותר. עוד משהו מעניין: כשהחליפו, מאחרי המסך, את שתי הבובות בשני כדורים התינוקות גילו פחות עניין מאשר כשהחליפו אותן בשלושה כדורים! אם זה לא מעיד על איזו תפיסה של המושג "מספר", צריך להסביר לי על מה זה כן מלמד. טענה אחרת של פיאז'ה לפיה תינוקות בני פחות מעשרה חודשים אינם מבינים את המשכיות הקיום של דברים שנעלמים מעיניהם. כאשר הוסתר מהם צעצוע מתחת לשמיכה, למשל, הם לא עשו מאמץ לגלות אותו ע"י הזזתה. אני עוד זוכר שהסבירו לי כמה טראומטית בשביל תינוק היא עזיבתה של אימו, שהרי לגביו היא חדלה להתקיים ברגע שאינו מבחין בה. היום, בעקבות ניסויים דומים לאלה שתיארתי, מייחסים את עניין הצעצוע מתחת לשמיכה לבעיות מוטוריות של קשר יד-עין ולא לאי-הבנה שהחפץ עדיין קיים גם כשהוא נעלם מהעין. עשו גם ניסויים לא ויזואליים, ושוב התברר שהמושג "מספר" מובן, בצורה זאת או אחרת, לתינוקות בני שבועות ספורים גם כשמדובר בקולות. (לפני שמוחאים לי כפיים על עבודת האיסוף הנאה שעשיתי, כל הנ"ל הוא תקציר מפרק בספר "The Math Gene") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק תודה רבה וחפוזה על ההסבר המפורט. עכשיו רק נותר לי לבדוק אם גם אני אינסטינקטיבית בוהה יותר שניות במסך שכתובה עליו טענה מתמטית שגויה, ואוכל לחזור אליך עם P שונה מ-NP, גולדבך ועוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כל מטרתו של לאקאן עם המוביוס שלו היתה להכניס את שומעיו בדיוק למצב הזה של דסוננס. הבעיה היא שרוב שומעיו ודאי אינם מודעים לכך. (ואני כבר חשבתי שאף אחד לא טרח לקרוא את ההודעה ההיא) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, הניסוי עם התינוקות מצביע יותר על תפיסה של חוק המשכיות הקיום ולא של חיבור. כי ברגע שזה נכון, המשכיות הקיום פשוט משאירה את שתי הבובות בתמונה המנטלית, ולכן ההפתעה/אי ההפתעה במקרים שציינת. לגבי ההחלפה בכדורים, זה מצביע על תפיסה של 3>2 שהיא גם נחשבת יכולת מנטלית מתקדמת, אבל פחות מתקדמת מחיבור. (אני לא בטוח מה יכול להחשב כיכולת מנטלית של חיבור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא הסברתי בבהירות ראויה את הניסוי (ידעתי שאני צריך להכניס איזו רצועת מוביוס לשם או שההסבר יהיה מעורפל). התינוקות *לא ראו* שתי בובות על הבמה מעולם! הן ראו אחת, ואז ראו עוד אחת נכנסת אל מאחרי המסך והיד שמכניסה אותה יוצאת ריקה. הציפיה שלהם לראות אח"כ שתי בובות אינה יכולה להתפרש (לדעתי, ויותר חשוב: לדעת החוקרים) אלא כייצוג מסויים של 1+1=2, למרות שגם תפיסת המשכיות הקיום בגיל כזה עומדת בניגוד לתפציות של פיאז'ה. לא פירטתי גם בקשר לניסויים הלא-ויזואליים, ובקצרה אומר רק שכאשר משמיעים לתינוקות בני שבועות ספורים רצף של הברות (חסרות פשר, אבל הם ממילא לא מבינים) ועוברים מרצפים של שתי הברות לכאלה של שלושה אבל שומרים על משך הזמן של הרצף כולו, התינוקות מגיבים. פרש את התוצאה כרצונך, אני נוטה להסכים עם הטענה שגם כאן יש ראיה לכך שמשהו "מספרי" טבוע במוח כבר בגיל מוקדם מאד. אגב, הספר ממנו שאבתי את האינפורמציה מביא את התיזה לפיה הכשרון המתמטי שלנו קשור (או זהה) לכשרון שלנו לשפה, וכאן אנחנו מתחברים, אולי, לטענות של חומסקי על היכולת המולדת שלנו בתחום זה. נדמה לי שכדאי שאעצור כאן, מישהו באייל כבר איים עלי שהוא עוד יעשה ממני קציצות-חומסקי, ואני לא מכיר את התורה מספיק כדי להגן עליה. לגבי ההחלפה בכדורים, בסדר. אם נקבל את תוצאות הניסוי כמהימנות התינוקות מבינים ש 3>1+1 וגם ש 1<1+1. הנקודה העיקרית היא לא בויכוח אם מזה אפשר להסיק 2=1+1 אלא בכך שכדבריך, יש כאן הדגמה של "יכולת מנטלית מתקדמת" שקשורה בהבנה בסיסית של המושג "מספר". גם כאן, הטענות של פיאז'ה אינן עומדות במבחן. אין להסיק מכל אלה שאני מזלזל בפיאז'ה. הוא טען טענות בנות הפרכה, ערך ניסויים ועשה את מה שאפשר לצפות ממדען. בסופו של דבר גם ניוטון לא צדק, מה שאינו מפחית מערכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המילים "מדידה מבוקרת בעזרת וידאו" הזכירו לי ניסוי שקראתי עליו פעם, ושאולי מספר איילים יגלו בו עניין. כפי שמן הסתם רבים מקוראי אתר זה יודעים, קיים זרם מחקרי שלם (על הגבול שבין פסיכולוגיה וכלכלה, פחות או יותר) שעוסק בתופעת חוסר הרציונליות בקבלת החלטות ובחשיבה אצל אנשים. למשל, מסתבר שניתן לתמרן אנשים (מסויימים?) להעדיף אופציה א' על ב' כאשר נתונה בידם הבחירה, ב' על ג', אבל דווקא ג' על א', ובכך להפר את "עקרון הטרנזיטיביות" שכמעט כולנו מאמינים שאנחנו מקיימים. ברוח זו, שלושה חוקרים 1 החליטו לבדוק האם זוכים במדליות אולימפיות הם אכן מאושרים על פי מידת הצלחתם בתחרות. הגישה ה"נאיבית" היא שזוכה הזהב יהיה מאושר יותר מזוכה הכסף, וזוכה הכסף מאושר יותר מזוכה הארד. לחוקרים היתה תיאוריה אחרת: הם שיערו שזוכה הכסף, שרק מעט הפריד בינו לבין הזהב (הנחשב הרבה יותר), יהיה פעמים רבות דווקא מאוכזב, בעוד שזוכה הארד, שכמעט ולא קיבל אף מדליה, יהיה מאושר שקיבל "משהו". הרעיון הוא חביב למדי, אבל תהליך המדידה של החוקרים הוא בעייתי משהו, בעיני. כדי לקבוע עד כמה כל מדליסט היה מאושר, עורכי הניסוי גייסו עשרים סטודנטים שפשוט צפו בקטעי וידאו של הספורטאים מיד לאחר התחרות ועל דוכן המנצחים, והתבקשו למקם כל אחד מהם על סקאלת יגון-אקסטזה בת 10 נקודות, על סמך *הבעות הפנים שלהם*. תוצאות הניסוי תמכו בהשערת החוקרים. (אני לרגע לא אומר שהשימוש בוידאו בניסוי התינוקות הוא בעייתי באותה מידה. הוא סתם הזכיר לי את הסיפור.) ______________ 1 Medvec, Madey ו- Gilovich |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מכיר דרך טובה יותר למדוד את רמת ה"אושר"? אני מניח שבבסיס המבחן עומדת ההשערה שאנחנו יודעים לזהות מצבי "יגון-אקסטזה" ע"ס הבעות הפנים באופן לא מודע. אם הסטודנטים לא ידעו את ההשערה, וגם לא מי מהפרצופים זכה באיזו מדליה (או בכלל שמדובר בזוכים), אני דווקא מוצא את המדידה הזאת מעניינת. אם תרצה, מה שאוּשש היה רק קיום שתי ההשערות ביחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, דרך טובה יותר היא לשאול את הספורטאים עד כמה הם היו מאושרים, כפי ש(למיטב ידיעתי) מקובל למדי לעשות בפסיכולוגיה. ברור לי, עם זאת, ששיטת מדידה זו היא הרבה יותר מסובכת ויקרה, אולי אפילו עד כדי כך שיהיה צורך לנטוש את הניסוי. צורת המדידה בה השתמשו היא עקיפה ביותר (רגש -> הבעת פנים -> צלם + במאי -> צופה), ונראה לי שנכנס לתוכה הרבה "רעש", שאולי יוצר הטיות שאנחנו אפילו לא מודעים אליהן. אני הייתי בוחר לוותר על הניסוי במתכונתו הנוכחית בשל כך, למרות שהרעיון שבבסיסו בהחלט נראה לי מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביצעתי ניסוי דומה על בת ארבע וקצת, והתוצאות סותרות לכאורה את ההסבר שבפסקה הראשונה. סידרתי שני טורים של עשרה חרוזים זהים, ושאלתי את הנבדקת האם בשני הטורים יש אותו מספר של חרוזים, או שאולי באחד מהם יש יותר; היא השיבה ש"אותו דבר". לאחר כיול המערכות הקצר, ריווחתי את אחד הטורים, וחזרתי על השאלה. הפעם התשובה היתה שבטור המרווח יש יותר. המשכתי לשנות את צורת הסידור באותו טור; למשל, קיפלתי אותו לשני טורים צמודים של חמישה חרוזים, ואז הגברת טענה שבטור הראשון (הארוך) יש יותר. ניסינו עוד כמה קונפיגורציות, ותמיד התשובה היתה שיש "יותר" בסידור שהיה *ארוך* יותר. עד כאן - בהתאמה יפה לתאורית הנסיין-המבולבל. חזרנו למבנה המקורי ("אותו דבר") ושוב ריווחתי את אחד הטורים (כך שהאורך הכולל שלו יהיה בערך כזה של 15 חרוזים צפופים). כמובן, איפה יש יותר? - בטור המרווח. ובכן, "מה אפשר לעשות כדי שיהיה בשתי הקבוצות אותו דבר", שאלתי, וציפיתי שהסובייקטית תצופף בחזרה את הטור ההוא. להפתעתי, היא העבירה *חרוז אחד* מהטור המרווח לצפוף יותר (שנשאר קצר יותר), והסבירה שעכשיו יש אותו דבר. בת של רופאה, מה הפלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם היא *ראתה* שאתה מרווח את הטורים, את ראתה רק את מצבי הקצה (לפני/אחרי)? הייתי ממליץ לנסות את הניסוי עם מספר קטן יותר של חרוזים (לא יותר מששה), בשל הקושי של מרבית המוחות האנושיים לתפוס "בעין" מספרים גדולים משבע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה''ניסוי'' נערך ברצף, בלי פעולות נסתרות. אני חושש שאם מספר החרוזים יהיה קטן מדי, היא תספור אותם כל פעם וזה כבר שייך לניסוי אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין מאד. ניסית גם עם M&M? (אז אולי פיאז'ה בכל זאת צדק, אין לי מושג) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חשבתי על זה. אני אנסה עם שורות של פרצטמול, אולי יש לה משהו נגד חרוזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שפיאז'ה ערך את הניסוי עם כוסות ובקבוקים. אתה בטח לא רוצה שהנסיין פזור הנפש ינדוד במחשבותיו ל CP^2 (מה שזה לא יהיה) בשעה שהסובייקטית שמה קץ לאקספרימנט בבליעה מרוכזת אחת של כל המערך הניסויי, עם הסיבוכים הידועים שמערבים בניסוי את רופאת המשפחה. כידוע, לרופאים אין מה לחפש בניסויים פסיכולוגיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שבני ארבע מתקשים להבחין בין "יותר" לבין "ארוך יותר", ובאופן כללי בין כמתים שונים שמבטאים באופן גס השוואת גדלים, כלומר שיש כאן בעיה מילולית ולא מתמטית. לכן אני חוזר וממליץ על שיטת M&M, ואני בטוח שהנבדקת מצטרפת להמלצה שלי. קח שני טורים בעלי אותו מספר סוכריות, ושהסובייקטית הקטנה מסתכלת הוסף לאחד מהם סוכריה, רווח את השני, והנח לנבדקת לבחור טור אחד לצרכי מאכל. אני אבדוק באותו זמן אם פיאז'ה מתהפך בקברו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוגתי ביצעה ניסוי דומה עם קוביות עץ לפני כארבעה חודשים על בת-דוד של הסובייקטית שלך (בת חודשיים לארבע באותה עת). והסובייקטית שלי התפוצצה מצחוק ואמרה "אותו דבר". ניסיתי לפני זמן מה לשאול אותה על מים בכוס גבוהה וצרה מול כוס נמוכה ורחבה, וקיבלתי את אותה התוצאה (לגלוג והכרזה שיש "אותו דבר"). אני מתכוון לנסות ולחזור על הניסוי בזמן הקרוב, עם חרוזים ועם שתי ילדות בגילאים 2.5 ו-4.2. אני אשתדל לחזור עם עידכונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחזרתי. עם שיר, בת 4 וחודשיים, התוצאות זהות לחלוטין לאלו המתוארות אצל עוזי בפסקה השניה1. לשאלה "מה אפשר לעשות כדי שיהיו בשתי הקבוצות אותו דבר", היא ריווחה את הטור הראשון, עשתה צורת ר מהטור השני כופפה מעט את הראשון, סידרה מעט את השני, וקיבלה לבסוף שני ווים דומים. ביקשתי ממנה לספור את החרוזים. וכשהיא הגיעה ל-8 בטור השני היא צחקה במבוכה, והבינה שזה תמיד אותו דבר. מרגע זה כל שינוי במצב החרוזים הוציא ממנה חיוך נבוך ואת התשובה "אותו דבר". עם גִתית בת השנתיים וחצי, התוצאות היו מאוד החלטיות. היא בחרה טור, ולא משנה כמה התחננתי שתשקול שוב את החלטתה היא טענה בתוקף שבטור הזה יש יותר. ריווחתי, צופפתי, הוספתי והפחתתי - בטור הזה יש יותר! 1 תגובה 194205 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, הגדולה היא אותה סובייקטית מלפני ארבעה חודשים? כלומר, היא מדגימה את הטענה שבגיל שלוש מבינים משהו ובגיל ארבע שוכחים אותו, או שהבעייה היא החרוזים במקום הקוביות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניסוי עם הקוביות כלל רק 8 קוביות והיא ספרה אותן ברגע שנשאלה איפה יש יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אההה, לא פייר.... בעוד שלוש שנים אוסיף תוצאות ניסוי משלי לפתיל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עברה שנה ורבע מהמבחן הקודם. נתחיל בשיר - בת 5 וחצי. סידרתי שני טורים דומים של בונקלך, והקשיתי: איפה יש יותר? מהוססת מעט - לא יודעת, רגע, אני צריכה לספור. - תנסי בלי לספור - שמת אותו דבר בשני הטורים? מכאן לא עזרו התחמקויות, או שהיא תספור או שאני אגלה. והסיכום: לא משנה מה תעשה, יש אותו דבר! נעבור אל גִתית בת 3 ו-10 חודשים. שוב, שני טורים דומים של בונקלך - אותו דבר לאחר שינויי אורך וצורה הטור הארוך הוכרז תמיד כטור שבו יש יותר. - לפי מה את מחליטה איפה יש יותר? - לפי האורך (בליווית מבט ששואל - מה יש עוד דרכים להחליט?) ספרנו את שני הטורים. ועדיין בארוך יש יותר, אפילו שבשני הטורים יש עשרה בונקלך בדיוק, בארוך יש יותר! די תואם לתגובה 194600 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה גם ממני. למה אתה לא עורך את הניסוי עם סוכריות (או צימוקים, או דגני בוקר או כל דבר אחר שהנבדקת אוהבת לזלול) במקום לבקש תשובה מילולית? ומה זה בונקלך? קרבונקלים שהופשרו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הניסוי היה מבוצע עם סוכריות, הייתי ננזף ע''י שיר על משחקים באוכל. וגתית הייתה מסרבת לענות עד שיותר לה לערוך שינוי מהותי בכמויות. בונקלך אלו כדורים קטנים וירוקים הגדלים על עצים. עצים אלו מגיעים לשיא פריחתם בדיוק בתשעה באב, ואז נוהגים ילדי בני ברק להשליכם על עוברים ושבים על מנת להרבות את העינוי - והמהדרין משתמשים בצינור להגברת מהירות הבונקלה. - נדמה לי שמדובר בזן של פיקוס. אם הבנתי נכון, אז חמבונקלים אלו הדברים המלכלכים הנופלים מעצי נוי היישר על המכוניות בחניון של מתמטיקה ומדעי המחשב בבר אילן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו קראו להם בו*ל*קלך, הם צמחו על עצי האיזדרכת, ונהגו לנשוף אותם דרך צינור פלסטיק קשיח (צינור מרירון) המשמש חשמלאים. משום מה יש לי הרגשה שכבר כתבתי את התגובה הזאת פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו קראו להם ''בומקלך'', ופעם כשאחת השכנות עשתה בטעות וריאציה כלשהי - משהו כמו (''אולי תפסיקו כבר לזרוק ...'' - ) ''בולקלך'', או ''בומבלך'', הילדים בשכונה צחקו עליה עוד המון זמן אחרי כן והבת שלה נורא התביישה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אצלנו היו אלו פירות האיזדרכת שנקראו בשם זה. אם כבר ניסויים עבור ילדים ו"אצלנו", הנה מתוך אתר בית הספר שויתר על נוכחותי לאחר כיתה ד', הצעה לניסוי: http://www.orianit.edu-negev.gov.il/baityklask/files... . אגב צפרדעים, שני זכרונות יש לי מבית הספר הקשורים בחיה זו. האחד הוא צפרדע צעצוע הנמתחת בקפיץ ומקפצת לאחר מכן, שהבאתי לבית הספר באחד הימים של כיתה ב'. הצעצוע נגנב בהפסקה. לאחר חקירה קצרה התגלה הגנב והאבידה הושבה. הזיכרון השני הוא שאריות מתפתלים של אילנית בה התעלל הנ"ל במרכז לאומנות המקומי, כמה שנים לאחר מכן. כיום יושב הבחור בבית הסוהר, ולא בפעם הראשונה. ידענו שמישהו מאיתנו יגיע למשהו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו גם כאלה בולקלך ששמים במרק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''גולגולים'', וגם לצינור הפלסטיק (בשבתו כקנה ירי גולגולים) היה שם, אבל אני לא זוכר מהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, כמובן: טפו-טפו! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, "ג'ינג'לך", אז למה אתה לא אומר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטט מהפסקה השניה בתגובה 193984 "הם בצעו את הניסוי עם סוכריות ... והילדים בחרו את הקבוצה עם המספר הגדול יותר של הסוכריות באופן עקבי, בלי קשר לאורך הטור וגם לא לסידורים אחרים של הסוכריות." זה לא מתאים למה שאני מכיר, כשנותנים לגיתית אוכל צריך לפזר אותו בצלחת כדי שיהיה לה הרבה. ועכשיו לכו תדעו מה סיבה ומה מסובב, גיתית רוצה הרבה ==> מפזרים לה בצלחת ==> מפוזר זה הרבה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהנתונים שהבאתי היו לגבי ילדים *נורמלים*. ( :-) אם זה לא ברור) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חמור מאוד בעיני שניסוי מוכיח משהו לא נכון. אני מטא-מסיק שכל ניסוי פסיכולוגי עם ילדים (ואולי גם מבוגרים) שלא מבוסס על אינטרסים שלהם חשוד כלא-אמין וכמושפע על-ידי האינטראקציה עם הנסיין, ולכן צריך להתמקד בניסויים שמבוססים על אינטרסים. האם מדע ההתנהגות הסיק את המסקנות הנדרשות והמתודולוגיה שלו התפתחה בעקבות זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקוה שאתה לא שואל *אותי* את השאלה הזאת. אם לא היה ברור, אני מבין בתחומים האלה מעט מאד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, אני רוצה להביע את מחאתי בפני אותו אייל חצוף שחטף את העותק היחיד של הספר הזה מהספריה לפני שהספקתי לקחת אותו לעצמי. וכן, אין לי ספק שזה מישהו שקרא את הדיון הזה, כי איזו עוד סיבה יש למישהו סתם ככה להוציא את הספר דווקא עכשיו? דע לך, איש חסר רגישות שכמותך, שאני הזמנתי את הספר ודיר באלק אם אתה לא מחזיר אותו בזמן! (סליחה, שכ"ג. אתה יכול להמשיך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מספיק חשוב לך, שלח לי מייל. אני לכשלעצמי לא ממליץ על הספר בכל פה, הוא נראה לי כמו משהו שאפשר היה לקצר ב 70% בלי להחמיץ כלום. לעומת זאת יש שם כמה דברים שמצאתי בהם עניין, וגם את המעט שאני יודע כעת1 על תיאוריית השפה האוניברסלית שאבתי משם. __________________ 1- נכון לשעת כתיבת ההודעה. מחר כנראה לא אדע על מה מדובר בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה בסדר, אני אחכה עד שהוא יחזור לספריה. זה לא כאילו אני אתחיל לקרוא אותו ברגע שהוא יגיע לידי בכל מקרה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק הערה קטנה לענין ה"טראומטיות" של עזיבת האם - דוקא לפי גישה פיאז'טיאנית עזיבה שכזו לפני הגיל בו מתפתחת קביעות אובייקט היא בכלל *לא* טראומטית, שכן אם האם חדלה מלהתקיים, למי יתגעגע העולל הנטוש? (אם אין קביעות אובייקט גם בהכרח אין זכרון). ניסויים נוספים (בטכניקת המסך) הראו כי לפעוטות יש גם הבנה של המשכיות תנועה (כדור שנכנס מצד אחד אמור להמשיך ולהתגלגל ולצאת מהצד השני) וכן של השפעות של מגע על תנועה (כדור גדול פוגע בכדור קטן שאמור להתגלגל כתוצאה מכך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פתאום? דווקא פיאז'ה חייב לדבר על זכרון בנפרד מהבנה. הצטברות התנסויות (שהתינוק זוכר) + מוכנות ביולוגית, מביאים למעבר שלב. למשל, לתפיסת קביעות האובייקט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דגדגן: "very young infants are sensitive to both the number and identity of objects, and these pieces of information are processed by distinct neural pathways.")
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |