בתשובה ליובל נוב, 24/01/04 20:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לגבי השאלה שלך על אוקטבה מול "אוקטבה + קווינטה": נראה לי שחסרונה של ההרמוניה השניה במרווח הארוך יותר עשוי לספק לנו תשובה. אם ההרמוניה השניה היא חלק מרכזי מהצליל, הרי שמרווח שבו הצליל השני אינו מחזק אותה, ייצור מצב פחות "נעים לאוזן" ממצב שבו ההרמוניה החשובה הזו מחוזקת (והשלישית דווקא לא). עוד הסבר אינטואיטיבי הוא שאולי קשה לנו יותר לזהות זה עם זה צלילים רחוקים יותר זה מזה. את זה אפשר לנסות לברר - האם מרווח של שתי אוקטבות נשמע פחות טוב ממרווח של אוקטבה אחת? ולשאלה שלי - תשובתך לגבי ההרמוניות נשמעת נכונה. בינתיים גם הספקתי לשמוע הרצאה שלמה מפי המוזיקאית בביתי (אשתי) על כך שהגדרת הטרצה כמרווח קונסוננטי אינה משהו מתחייב, אלא הגדרה שנקבעה היסטורית ע"י צרפתי בשם ראמו, אי שם בתקופת הבארוק, ושלפני כן נחשבה הטרצה לדיסוננטית! זה בהחלט מרתק, כי זה אומר שהדרך שבה אנחנו מתייחסים למוזיקה כ"נעימה" או "לא נעימה" אינה תלויה רק בפיזיקה ובמתמטיקה של הצלילים עצמם, אלא בהתניה התרבותית לה זכינו במאות שנים של מוזיקה מערבית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבנתי את ההסבר שאתה מציע בתחילת דבריך. ראשית, אני חושב שיש ביננו בלבול מושגים קל: למיטב ידיעתי, אם אנחנו מדברים על תדירות x בתור הבסיס, אז התדירות 2x נקראת ההרמוניה הראשונה (למרות שהיא השניה ברשימת התדירויות), התדירות 3x היא ההרמוניה השניה, וכן הלאה. במושגים אלה, אם אני מבין אותך נכון (ותקן אותי אם אני טועה, כמובן) אתה אומר שהצליל שתדירותו היסודית היא 3x מצלצל "לא מי יודע מה" יחד עם זה שתדירותו היסודית x משום שהראשון אינו מכיל את ההרמוניה הראשונה (והכה חשובה) של האחרון (דהיינו, את 2x). אני חשבתי על ההסבר הזה בכוחות עצמי, אבל לדעתי הוא נופל משום שמרווח של שתי אוקטבות (בו הצליל העליון שוב אינו מכיל את ההרמוניה הראשונה של התחתון) נשמע מצויין - יש שיטענו שאפילו טוב יותר מאוקטבה אחת. (ופה גם אני חושב שגם עניתי לשאלתך האחרת, בנוגע ל*מרחק* בין צלילים כמדד.) ואכן, זה מרתק שמושגים כגון "נעים לאוזן" ו"לא נעים לאוזן" הם תלויים בזמן (וכמובן במקום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כששמעתי לראשונה שפעם טרצה נחשבה לדיסוננס, מיד שלפתי מציקלוני אינדוקציה (לא מתמטית) והצעתי את הנראטיב הבא: עם התרגלות האוזן להרמוניות מורכבות יותר, ההרמוניות הפשוטות ביותר בלקסיקון הופכות להיות פחות נעימות לאוזן. פעם קוינטה היתה שיא הנעימות, ואקורד משולש היה הרפתקני ודיסוננטי. אחר כך התרגלו אליו, וליצור דיסוננס שיפתר אליו הוסיפו לאקורד את הדרגה השביעית. בשלב זה הקווינטה הפכה פשוטה מדי והתחילה להשמע "חסרה". אחר כך, במיוחד בג'אז, הפך אקורד 7 (מינור ומאז'ור) לסטנדרטי, והתחילו להשתמש בו בתור הבסיס, ונוספה הדרגה התשיעית כדי להפתר אליו. בנקודה הזאת התחיל האקורד המשולש להעלם מההרמוניה בג'אז, כי הוא כבר נשמע חסר. וכך הלאה – בג'אז יותר מאוחר אקורד 9 כבר משמש כבסיס וכך הלאה. אין לי מושג עד כמה זה תאור מדויק של ההיסטוריה, אבל תודו שזה נשמע נחמד, גם אם קצת פשטני. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |