|
||||
|
||||
אני אם לילד חולה נפש , קשה מאד לכתוב את המילים הללו, כיום הוא בן 24 ומתפקד הכי טוב שאפשר בהתאם למצבו, התרגלתי עם מותר לאמר כך , אבל הדאגה נשארת תמיד ופחד מה יהיה כאשר אני לא אהיה כאן, אני עדיין לא יכולה להחשף לגמרי כיון שהסתיגמה קשה מנשוא . |
|
||||
|
||||
אם מותר לשאול, באיזו מין מחלת נפש מדובר, וכיצד היא משפיעה על יכולתו לתפקד כאדם עצמאי? מה הרשויות עושות כדי לסייע בידיך ובידיו, ומה לדעתך הן צריכות לעשות אך לא עושות? ברור לי כי קשה לך לדבר על הדברים הללו, ואבין אם תעדיפי לא לחשוף עוד פרטים, אך דומני כי עבור אלו מאיתנו שאינם מכירים את הנושא מקרוב, התיאור שלך עשוי לסייע לנו להבין אנשים במצבך ובמצבו של בנך. |
|
||||
|
||||
את יכולה לספר על נסיונך הכללי בלי לחשוף פרטים. חשוב לדבר ולספר, מי שלא קרה לו לא מבין, לא יכול להבין, אין לדעתי כלים רגשיים להבין את המצוקה אלא אם כן אתה בתוכה לכן חשוב לספר. חשוב לגעת ברגש של מי שמוכן להקדיש לנושא כמה דקות וגם אם לא על מקרה פרטי אם זה מכאיב או מפחיד אז על הכללי. בסיפור עצמו טמונה האופציה לשינוי. |
|
||||
|
||||
לא תמיד הרשויות מצליחות לעזור וזה לא בגלל תקציב. כשחולה הנפש גר בבית ולא במוסד כל הנטל נופל על משפחתו, בדרך כלל זה הורים מבוגרים. התרופות הכרוניות אמורות להיות מלוות בבדיקות ומעקב תקופתי אבל לא תמיד אפשר להקפיד על זה, איך מכריחים אדם מבוגר בן שלושים או ארבעים ללכת לרופא? בכוח? הוא לא מהווה סכנה לאחרים, והוא לא מהווה סכנה לעצמו אלא אם הוא מזניח את עצמו. ואז אם אין מעקב, קשה לראות את תוצאות ההזנחה עד שכבר מאוחר מדי. משם הדרך קצרה לאשפוז ואשפוז חוזר, לפעמים גם במחלקה סגורה. ממצב כזה אין מוצא. לא לכולם מתאימה אופציה של דיור מוגן ומה שנשאר זה אדם מבוגר, אבל לא עצמאי לגמרי (רק לתקופות) שגר עם הוריו המבוגרים , פנסיונרים, והם צריכים לפקח עליו כאילו היו רופאים. אחרי עשר או עשרים שנה של מחלה אובד גם הביטחון ברופאים, כי הם באים והולכים והמחלה נשארת, וכנ"ל בעובדות הרווחה הנחמדות. הם לא יכולים לפתור את הבעיה, ובהעדר רצון לשיתוף פעולה מצד החולה הוא לא ייקלט באף מסגרת. בעוד עשר שנים מה יקרה? באופן גנרי קורה כך: ההורים לא יהיו פה יותר וחולה הנפש ייכנס למשבר ויאושפז שוב. אחר כך יעבור לאפוטרופסות של אחיו או אחיותיו, שלהם יש משפחה ולא יכולים לטפל בו באופן שוטף. זה אומר שהוא יצטרך לעבור למוסד או מעון אבל כיוון שהנסיבות קשות והוא נשאר לבד בעולם, לא בטוח שיצליח להשתלב במסגרת כזו. כל מכשול כזה רק יוביל לאשפוז נוסף, להדרדרות המצב ולקושי עוד יותר גדול בהשתלבות בחברה. קשה לתפוס את המצב הזה ולכן ממשיכים לחיות איתו ומדחיקים עד שאי אפשר יהיה להדחיק יותר. המחשבה שהוא ידרדר עד סוף חייו בכרוניקה ידועה מראש חונקת את גרוני. |
|
||||
|
||||
אני כותבת ובוכה, מכירה את זה. האם יש פתרון? למישהו אולי יש רעיון? חוץ מהמדינה מי יוכל באמת לקחת אחריות על אדם במצב כזה? אני לא רואה פתרון אלא דרך פתרון של הגדלת תקציבים לסעד לאנשים מוגבלים. התיאור שלך נכון לכל חולה נפש, מפגר, אוטיסט או כל מחלה אחרת, צריך לחשוב על האוכלוסיות האלו, לא יכול להיות שלמדינה יש כסף לוולוו לכל מיני בעלי תפקידים ולטיולים לחו"ל בממשלה ונשותיה ובמשרד לביטוח לאומי, אבל אין משאבים ואומרים שהכסף נגמר כשבאים לדבר על הצורך לשמר את צלם האנוש של שולי החברה הפגועים וחסרי היכולת. |
|
||||
|
||||
חולה הנפש חייב לחיות בתוך הקהילה בין אנשים בריאים כיון שמשם תבוא ישועתו. אולם צריך פקוח ומעקב שוטף של מרפאה לבריאות הנפש כולל אחות ורופא . התמזל מזלי [חילונית שכמותי] ובני חזר בתשובה, הקהילה החרדית מחבקת אותו בחום רב, הוא הולך לשמוע שעורים בגמרא עד כמה שהוא יכול והלימוד והשינון הצילו אותו כפי שטוען הרופא המטפל . להבריא לחלוטין לא ניתן והתרופות מטפלות עדיין רק בסמפטומים ולא במחלה עצמה . כעת הוא מאד רוצה להתחתן והדבר כרוך בקשיים רבים כיון שקשה למצוא כלה מתאימה והסטיגמות אצל החרדים במקרה דנן גרועות יותר מאשר אצל החילונים . |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |