בתשובה לאורי, 24/01/04 4:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
המשמעות של פורקן לרגשי נקם אינה על פי התסריט הקיצוני שהצגת ולפיו בית המשפט הוא לא יותר מאשר חותמת גומי ליצר הנקמות של הנפגעים ממעשה הפשע. יתכן מאוד שפלוני שבנו נרצח לא יבוא על סיפוקו מזה שהרוצח יכלא לשנים ארוכות בעוד שלגבי אחר כלל לא אכפת העונש כי שום דבר לא ישיב אליו את בנו. הנקודה היא שהחברה לא יכולה להרשות לעצמה מצב בו העונש על פשע כזה יתפס כמגוחך ובלתי צודק בעיני רוב חבריה (למשל 3 חודשי מאסר). כפי שציינת ב תגובה 192123 מידת האפקטיביות של ענישה מרתיעה שנויה במחלוקת. מה שטענתי הוא שקשה לשים קו מפריד בין "הרתעה" ו"נקמה". האם מאסר העולם הונהג בישראל כעונש על רצח כי זה מרתיע או כי זה עונש חמור בפני עצמו? כיון שמניע הנקמה מצטייר כלא מכובד מתרצים את מדיניות הענישה בצורך להרתיע. דוגמא מאלפת אפשר לקבל מעונשם של עברייני תנועה: בעוד שעל תאונה ללא נפגעים או "כמעט תאונה" יוצאים פטורים כמעט ללא עונש, על אותה התנהגות עצמה שרק המזל הרע גרם לכך שגרמה לנפגעים בנפש מקבלים עונש חמור שבעתיים (אם כי מאוד לא מספק אם לשפוט על פי רחשי לב הציבור). לוא המוטיבציה העיקרית היתה הרתעה אזי צריך היה להיגזר אותו עונש בדיוק על מי שרק פצע נהג אחר לעומת מי שקטל משפחה שלימה (בהנחה ששאר פרטי המקרה זהים). כפי שאתה יודע היטב - לא זה המצב בפועל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר, אם כן, על עונשים קלים בלי קשר לחומרת העבירה. זה עניין אחר לחלוטין. אני בהחלט מסכים עמך כי מאחרי נימוקים על הרתעה מסתתרת לעתים קרובות תחושת נקמה (למרות ששופט טוב אמור להיות נקי מתחושות כאלו במקרה המוצג לפניו). אתה טועה לדעתי בטענה שהעובדה שעל מקרה ''כמעט והיה'' מענישים בפחות חומרה ממקרי ''היה'' מעידה על כך שהרתעה אינה המניע העיקרי. האלמנט החסר במקרי כמעט-והיה הוא העובדה שהנזק כמעט ונגרם ולא נגרם בפועל. בית המשפט אינו יכול לעסוק בספקולציה מה-היה-קורה-אילו ולענוש על פי ניחושו המלומד כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר על מה-היה-קורה-אילו. נניח שני נהגים שעברו באור אדום והתנגשו במכונית שבאה מולם. מתאונה אחת "במזל" יצאו כולם בחיים, בתאונה השנייה, בעקבות סטייה של כמה סנטימטרים, מיכל הדלק של המכונית שפגעו בה התפוצץ וכל חמשת בני המשפחה שהיו בה נהרגו. שני הנהגים עברו בדיוק את אותה עבירה. ההבדל היחיד הוא שלאחד היו קורבנות, ולשני לא. ברור מי ייענש בצורה יותר חמורה. העונש נובע לא מהמעשה, אלא מהעובדה שהוא גרר קורבנות. נימוקי הרתעה/הרחקה/שיקום אינם רלוונטיים כאן. שני הנהגים חייבים לקבל את אותו העונש, אחרת אין מנוס מלהגיד שמערכת המשפט משמשת כמערכת נקמה, שבאה להמיר דם שפוך בשנות מאסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בעיה בלוגיקה שלך, משום שכל מערכת השיפוט בנויה על ההנחה כי כוונה פלילית או אפילו נסיון לבצע מעשה פלילי כפופים לדין אחר מביצוע בפועל של מעשה כזה. הסיבה הברורה לכך, כפי שציינתי קודם, היא שברוב המקרים אפשר לשפוט מעשים רק על פי תוצאותיהם בפועל, לא על פי הכוונות הטובות או הרעות של מבצעיהם (אם כי לכוונות יש השלכה על חומרת העונש במקרה בו יש תוצאה בפועל). כדי להבהיר מדוע הרעיון שלך פשוט לא יכול להתקיים במציאות, אקח לדוגמה את המקרה שנתת (תאונה בעקבות אי עצירה באור אדום). לטענתך, יש לדון את הנהג שנהנה מ"מזל" ואת זה שגרם לתאונה קטלנית באותה חומרה. במקרה זה, נאמר, יש לדון את שניהם למאסר על גרימת מוות מתוך רשלנות פושעת. מאחר ובמקרה הראשון אין הרוגים ובמקרה השני יש הרוגים, מה שאתה מציע בעצם הוא לדון את הנהג הראשון למאסר על גרימת מוות ברשלנות למרות שלא גרם למוות. כלומר, לדון אותו על מעשה שלא עשה. כדי לאפשר קיום של אבסורד כזה, יש צורך לנסח מחדש את החוק באופן כזה, לדוגמה: היה ולא ציית נהג לרמזור אדום והורשע בכך יידון ל-10 שנות מאסר על גרימת מוות ברשלנות. אני חושב שהיישום הזה יהיה מופרך גם בעיניך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים שיש בעייה בלוגיקה שלי, וחושב שאתה מסתכל על העניין לא נכון: לא מדובר כאן על כוונה, אלא על המעשה בפועל. אם נשתמש בדוגמת שני הנהגים שלי, שניהם *עשו בפועל* את אותם הדברים. אתה לא מסתכל על מה שהם עשו, אלא על הנזק שנגרם בשל המעשה שלהם. אם הדוגמא הזו לא ברורה, הנה עוד דוגמא: שני עובדים של חברת הגז, שהתקינו בלון גז במסעדה בצורה רשלנית, וכתוצאה מכך הוא התפוצץ. במקרה אחד הבלון התפוצץ באמצע הלילה, והמסעדה הייתה ריקה ולא היו נפגעים. במקרה אחר הבלון התפוצץ בשעות העומס ועשרים אנשים נהרגו. כשבאים לשפוט את שני המקרים, אין שום ספק שמבחינת *המעשים של הפושעים* הם *עשו את אותו הדבר בדיוק*. מכאן שהענישה *איננה* על מעשיהם של אנשים, אלא על *הנזקים* שנגרמו בשל אותם מעשים. דהיינו - נקמנות, "עין תמורת עין" (במרכאות, כי היחס אינו 1:1, כמובן). אם אתה מסכים איתי בנקודה הזו, יפה, אנחנו לא רבים. אני חשבתי שאתה מתנגד לתפיסה של מערכת ענישה שמטרתה "לנקום". באשר לאבסורד שאתה מצביע עליו: אתה צודק. זהו אבסורד בלתי נמנע אם אתה שופט אנשים על פי מעשיהם, ולא על פי תוצאות מעשיהם. לכן גם יש דין שונה ל"רשלנות" ול"גרימת מוות ברשלנות". אלא מה, נסה רגע להטות את האבסורד לצד השני: לא תשפוט נהג "בר מזל" על גרימת מוות ברשלנות, כמובן, אבל גם לא תשפוט את הנהג הרשלני על "חוסר המזל" שלו. דהיינו, העונש לשני הנהגים שתיארתי יהיה זהה, אבל לא יהיה העונש על "גרימת מוות ברשלנות". במצב כזה, קרוב לודאי שהעונש יהיה גדול יותר מהעונש שבמערכת ה"רגילה" שלנו מקבל הנהג "בר המזל", וקטן מהעונש שבמערכת שלנו מקבל הנהג "חסר המזל". אני לא יכול להגיד שזה בהכרח אבסורדי. למעשה, יש בזה מן ההיגיון. אדם לא צריך להיענש על חוסר מזלו, אבל אדם גם לא צריך "לצאת בזול" מעבירה חמורה רק כי אף אחד לא נפגע בגללה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי אתה שוגה בהבנת האופן שבו פועלת מערכת המשפט: לא המעשים נשפטים אלא תוצאות המעשים. למעשים כשלעצמם אין חשיבות כלל ולמעשה, ברוב המקרים לא ניתן לשפוט מעשה כלל אלא אם כן יש לו תוצאה ברורה. הנסיון שלך לתרץ את הבלתי אפשרי ולבנות מערכת חוקים אחידה למעשה ללא תוצאה ולמעשה עם תוצאה מתפורר בכל מבחן מציאותי. לדוגמה, לגישתך אדם שזרק אבן וזו פגעה באדם אחר וגרמה למותו צריך לזכות לאותו גזר דין כמו אדם אחר שזרק אבן שלא פגעה באדם אחר, ומי שניסה לבצע רצח צריך להשפט כאילו רצח. זה הרי אבסורד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה את זה בתור אבסורד כל כך גדול, וזה שאתה אומר ''זה אבסורד'' לא עוזר לי לראות יותר טוב את האבסורד. למעשה, אני רואה אבסורד גדול בכך שאדם אחד יכול לבצע מעשים מסוכנים הרבה יותר מאדם אחר, ובזכות מזלו הטוב לא להיפגע כלל (גם אם מעשיו ידועים) בעוד האחר נפגע. ברור לי כי כך מערכת המשפט שלנו עובדת. השאלה היא, האם זה רצוי, ומה זה משרת. כפי שכבר אמרתי, זה משרת בעיקר את יצר הנקמה, הרבה פחות את ההרתעה. אנשים עשויים לעבור על החוק הרבה יותר מתוך תחושת ''לי זה לא יקרה'', ולהמשיך לבצע דברים מסוכנים. אני אישית רואה בתור אבסורדי מצב בו אדם יורה במוחו של אדם אחר, אבל העונש שייגזר עליו יהיה שונה משמעותית אם אותו אדם אחר יפסיק להיות צמח וימות. כשאתה מדבר על ''אדם שזרק אבן'', נשאלת כמובן השאלה האם הוא זרק על מישהו או לא. אלו סוגיות שיכולות להתברר בבית משפט, שאינו אמור להיות נותן גזרי דין אוטומטיים (כאשר הוא כבר שופט, ולא סתם מתווך) אלא לרדת לחקר האמת. אני אשמח אם תסביר לי מה אבסורדי בגישה שלי, במקום להצביע על מה שנובע ממנה, שהוא מובן, ולהגיד ''זה אבסורדי''. מעשים, בניגוד לכוונות או מחשבות, הם דברים שהתרחשו בפועל, וניתן להתייחס אליהם. אני לא מבין, אם כך, מדוע מה שחשוב היא התוצאה, שעליה לרוב אין לנאשם שליטה (ואם יש לו, הדבר בא לידי ביטוי במעשיו) ולא מה שהנאשם עושה. הרי מה שאתה אומר כרגע הוא שאנשים נשפטים אך ורק על דברים שמעבר לשליטתם. -זהו- אבסורד. אנחנו מענישים אנשים לא על מעשיהם הרעים, אלא על מזלם הרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקצועי הוא מוסכניק. לקוח הגיע אלי עם רכבו. מסיבות כלכליות רימיתי קצת, עשיתי עבודה גרועה מאד, וגרמתי נזק לבלמיו. הלקוח תבע אותי. האם העונש שעלי לקבל הוא עשר שנות מאסר על הריגה, מכיוון שביקום מקביל אותו אדם, בשל עבודתי הגרוע, עשה תאונת דרכים ומת? מקצועי הוא מוסכניק. לקוח הגיע אלי עם רכבו. מסיבות כלכליות רימיתי קצת, עשיתי עבודה גרועה מאד, וגרמתי נזק לבלמיו. הלקוח עשה תאונת דרכים ומת. האם העונש שעלי לקבל הוא החזר עלות עבודתי לאלמנתו בתוספת קנס של 100 שקלים, על רמאות? * בעיה 1: מעשה עשוי להאסר בשל כמה סיבות שונות לגמרי (הונאה \ סיכון חיים). אם הענישה היא על המעשה, ולא על תוצאתו, כיצד תיקבע חומרתה? מקצועי הוא מוסכניק. לקוח הגיע אלי עם רכבו. מכיוון שהוא חייב כסף לדוד שלי, גרמתי נזק לבלמיו. הלקוח עשה תאונת דרכים ומת. האם העונש שעלי לקבל הוא החזר עלות עבודתי בתוספת קנס של 100 שקלים על רמאות, מאסר של 10 שנים על הריגה או מאסר עולם על רצח? * בעיה 2: הקשר בין הכוונה לבין המעשה משמעותי, עד כדי כך ש-*כוונה שונה* מגדירה בפועל *מעשה שונה* (רמאות היא לא רצח). אם הענישה היא על המעשה, ולא על הכוונה, כיצד תיקבע חומרתה? כל התעלמות מחלק ממרכיבי השלשה [מעשה, תוצאה, כוונה] מהווה רידוד של המציאות והפשטה מוגזמת של מורכבות המקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוסכניק: כמו שאמרתי כבר, העונש שעלייך לקבל יותר גדול מהעונש שמקבלים היום אם מישהו לא מת, אבל פחות גדול מהעונש שמקבלים אם מישהו כן מת. אני נוטה לעונש שיותר קרוב לעונש שניתן במקרה שמישהו כן מת. העבודה הגרועה (במכוון) שלך מסכנת חיי אדם בצורה משמעותית. אני לא רואה שום סיבה לא לתת לך עונש גבוה. כמובן, לא תקבל "עשר שנות מאסר על הריגה", אלא "עשר שנות מאסר על סיכון חיים ממשי" אם תרצה לדקדק בסמנטיקה. בעיה 1: מה ההבדל המשפטי, על פי השיטה הנהוגה, בין הריגה ורצח? התוצאה, או הכוונה? ודאי שהכוונה, שכן התוצאה (האיש מת) זהה בשני המקרים. על כן גם במקרה זה - אם יוכח שגרמת נזק לבלמים מתוך כוונה להרוג, מגיע לך עונש על רצח. בעיה 2: כאמור, הענישה היא *גם* על הכוונה. המצב בימינו הוא שהדגש אינו *לא* על המעשה, וגם *לא* על הכוונה, אלא בראש ובראשונה על ה*תוצאה*. אני סבור שיש לשנות את סדר העדיפויות הזה, גם אם לא להתעלם מהתוצאה לחלוטין. יש להעמיד (לדעתי) בראש סדר העדיפויות את המעשה, אחר כך את הכוונה שעמדה מאחוריו, ורק בסוף את התוצאה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, זה נכון: אנחנו מענישים אנשים גם על מזלם הרע, לא רק על מעשיהם הרעים. שנית, המשימה שאתה משית על השופט גובלת בבלתי אפשרי. למעשה, הוא יידרש לעבוד ביחס לכל עבירה עם "לוח סבירויות ואפשרויות" של ענישה (כלומר, מה הסבירות שהנסיון לעשות משהו היה יכול להתממש) ויהפוך את פסק הדין שלו וגזר הדין שלו למעשה של ניחוש, סברות כרס, תחושות בטן ודיעות קדומות – ויעקר לחלוטין את הנסיון לרציונליזציה שיפוטית. על לוח הסבירויות והאפשרויות הזה תצטרך להוסיף גם לוח מוצלב של נסיבות אישיות, שגם הן ישליכו על מידת הסבירות של הפעולה. לדוגמה, אם מר ג' השליך אבן לחלון בקומה השלישית בבניין מס ההכנסה ברחוב לינקולן 2, השופט שידון במעשה יצטרך להתייחס לגילו ומעמדו של ג', שעת ביצוע השלכת האבן, המקום בו מטופל תיק מס ההכנסה של מר ג', סטטיסטיקת מעבר ליד חלונות של פקידי מס ההכנסה, שיעורי תמותה אפשריים מפגיעת אבן במשקל 200 גרם במהירות של 20 קמ"ש ובזווית 35 מעלות, ושיקולים סבוכים אחרים. אם יתברר, לדוגמה, כי בקומה ג' נוהגים פקידי מס ההכנסה לפסוע הרחק מן החלון בגלל פחד גבהים, הרי שג' עשוי לצאת פטור בעונש קל על השלכת אבן בלתי מזיקה. אבל אם יבוא פיסיקאי ויאשר כי אבן במהירות וזווית כזו אכן עשויה לגרום לפגיעה בגולגולת במקרים מסוימים וכמו כן יוודע כי הפקיד ד' אוהב לעבור דווקא ליד החלונות, הרי שג' עשוי להיות מורשע ברצח שכלל לא ביצע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאם אתה מתעקש לסבך את הפסיקה ולהוביל את מה שאני אומר לאבסורד זה יישמע אבסורדי. מה דעתך שייקבע עונש אחיד על השלכת אבן לבניין מגורים, שעל פיו יעבוד השופט? במקרה הזה זה עוד יותר פשוט, כי המניעים של האדון הנכבד לא כל כך חשובים. יתר על כן, גם אם נתחיל לחשב ולהסתבך בסטטיסטיקות, עיקר העבודה מוטלת על המחוקק, שקובע את דרגות הענישה האפשריות, לא על השופט. כאשר זה נוגע לחקיקה חד פעמית, לא יזיק באמת אם יתחשבו בגורמים רבים כאשר מבצעים אותה, במקום לחוקק בצורה שטחית. והאם זה נכון/רצוי/יעיל/טוב להעניש אנשים על מזלם הרע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אתה טועה כאן. נשפטים *גם* הכוונות ו*גם* התוצאות. בגלל זה החוק מבדיל בין "רצח" ל"הריגה", ובין שניהם ל"גרימת מוות" (שהתוצאה בכולם - הקורבן מת), וקיים המונח "(חוסר) כוונה פלילית" (או "אי הפנמה" בלשונו של מי שהיה עד לא מכבר היועמ"ש), ומן הצד השני החוק מבדיל בין "רשלנות פושעת" לבין "גרימת מוות ברשלנות", ובין "רצח" לבין "נסיון לרצח". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי שלכוונות אין משמעות, אמרתי שהן לא יכולות להיות שיקול בלעדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(hear, hear!)
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |