 |
אני מוכן להתייחס עניינית ואפילו לששת הטיעונים של פורת אחד אחד (או לפחות לחמישה):
מאמרו של פורת פותח בפסקה הבאה: "מעולם לא הבנתי את העמדה המקובלת כמעט ללא עוררין, שאין היוצר מפרש את יצירתו. "אני את שלי אמרתי" מודיע המשורר בפנים חתומות, והרבה פעמים אף מוסיף ומסביר שאם עליו לפרש את כוונותיו הרי שנכשל במלאכת היצירה מלכתחילה. עמוס עוז במאמרו על ברדיצ'בסקי ("באור התכלת העזה") עוד מוסיף ואומר: " ...'מה רצה המשורר להגיד.' אני שונא את השאלה הזאת בכל מקרה. אני שונא אותה מפני שמשתמע מתוכה כך: או שהמשורר מגמגם קצת, ניסה להגיד משהו ולא עלה בידו, אבל אנחנו - הכיתה והמורה - נצא חוצץ ונעקור דבר ברור מבין מילמוליו המשונים של המשורר. או שהמשורר מדבר מין אשדודית ועלינו החובה לתרגם ללשון בני אדם" (עמ' 35). אני לא מקבל את העמדה הזאת, אפשר להגיד שאני אפילו לא מבין אותה."
ואז פורת מנמק מכמה זוויות [אצטט טיעון משלו ולאחר מכן את תשובתי]:
טיעון 1: "ראשית הייתי רוצה לענות לאותו משורר: נכון, ייתכן שנכשלת מלכתחילה, אבל זאת עדיין לא סיבה לא לנסות להסביר לכל הפחות מה ניסית לומר, שהרי אנחנו כבר השקענו ביצירה הכושלת שלך את זמננו ומרצנו, ואין סיבה שלא תטרח להסביר לנו את כוונותיך ולו רק כדי שנבין את סיבות כישלונך. אפילו אם אותך הן אינן מעניינות, מתוך גאווה או מכל סיבה אחרת, אותנו, הקוראים, הן בהחלט מעניינות."
ונניח שהמשורר יסביר את כוונותיו, במה זה מייחד אותו מכל אדם אחר שקורא את היצירה? ובכן, אני יכול לחשוב על כמה תשובות: (א) הוא קורא אותה כ"כותב" ולא כ"קורא", ולמעשה אינו קורא אותה כלל, שכן פירושו הוא אוטומטית הדברים "שמעבר" שניסה לנסח באמצעות מילות השיר, ואם כך, כיצד זה עוזר למישהו שמתפקד כ-"קורא" מעבר ללקבל נקודות על עד כמה ניחושו היה קרוב, או נתינת נקודות רעות למשורר כי לא הצליח להעביר לו ספציפית את המסרים. קריאה כ"כותב" זו בעצם אי-התייחסות לשיר כמושא לניתוח, דבר שהוא שונה מהותית מקריאה כ"קורא". (ב) הוא זה שכתב את השיר ומן הסתם חושב שהוא שיר טוב (במאמר מוסגר, משורר אחד אמר לי פעם שתמיד משוררים רואים את השיר האחרון שכתבו כהכי טוב שלהם), כך שחוות דעתו משוחדת גם מסיבה זו, ולא ברור עד כמה ענייני הוא יכול להיות.
אבל כמו פורת גם אני לא מבין משהו: גם אם נניח שהמילה "משורר" במאמרו מייצגת סוג מאוד מסויים של משורר ולו דעות מסוימות על אמנותו, לא ברור שהמושג "קורא/מנתח שירה" מייצג את ציבור קוראי השירה, שכן בעוד שלמשורר מהסוג שאותו תוקף פורת יש פילוסופיה ברורה שניתן לחלוק עליה, לא נראה לי שיש ציבור קוראים שלו הבנה אחת ומסוימת של שיר שלאורה נשפטת הצלחתו או כשלונו של משורר. פורת יכול לדבר על עצמו, אבל מניין לו הצידוק לדבר נניח בשמי ("כבר השקענו", "אותנו הקוראים" וכיוצא באלה).
טיעון 2: "שנית, אני רוצה לענות לו: איני מאמין לך. אתה לא באמת חושב שנכשלת, אתה פשוט חושב שאני כקורא טיפש מדי או פזיז מדי מכדי לרדת לעומק יצירתך. אתה גם גאה מכדי לטרוח להסביר לי היכן הטעות שלי, אתה פשוט לא מעוניין לדבר עם אנשים כמוני שאינם מסוגלים לגלות את המשמעויות העמוקות של יצירתך. העמדה שלך אינה אלא התנשאות, סנוביזם מעצבן שמפריד בינך כיוצר לביני כקורא, כאילו היינו שייכים לשני מעמדות נפרדים באנגליה הויקטוריאנית. ואני רוצה להגיד לך שעם כל כשרונך ועם כל הכבוד, אנחנו לא."
יכול להיות שמישהו באמת טיפש מידי או פזיז מידי לרדת לעומק יצירה מסויימת. אבל אם נניח שפורת מתכוון לקורא המייצג איחוד אידיאלי של מבקרי השירה הטובים והחכמים ביותר ולא קורא ספציפי פזיז ו/או טיפש, עדיין ייתכן שהמסרים של המשורר מתכתבים עם עצמו בצורה שאינו רוצה או יכול להסביר. אינו יכול כי לשם כך עליו לבצע פסיכואנליזה עצמית (וכמה מאיתנו מלבד פרוייד באמת מסוגלים לביקורת עצמית חריפה מסוג זה?); אינו רוצה כי זה יישמע מטופש ולא ברור למישהו שמגיע ממטען חווייתי שונה. אולי המשורר כתב את השיר כצורך, כתראפיה, או כבירור עצמי, והפרסום הוא תוצר לוואי פחות חשוב מבחינתו. מה הטעם לדרוש ממנו רפלקסיה פסיכולוגית נוספת? בפרפרזה על הטיעון הרגשי של פורת מסעיף אחת: "הוא לא סבל מספיק וירק את דמו, נפשו ואבני צור לבבו בשבילכם הקוראים מבלי שתכריחו אותו להיגרר למסע רכילותי?".
טיעון 3, פסקה ראשונה: "שלישית, גם אם קראתי ונהניתי, עדיין מעניין אותי לשמוע מפי המחבר אם המשמעות של היצירה בעיני היא אכן זו שהוא התכוון אליה. אני מסרב לקבל את הגישה לפיה היצירה אינה אלא אוסף כתמי-רורשך מילוליים ושכל פרשנות היא לגיטימית. שירה היא סוג של מסר, גם אם אין חולק שאיננה רק סוג של מסר, ואין מי שמוסמך לקבוע מהו המסר הזה טוב יותר מהמשורר עצמו...[אני נמנע מלצטט את ההמשך]"
ואולי, בקונטקסט המתואר, אף פרשנות אינה "לגיטימית". כבר קראתי שירים שהעבירו בי צמרמורת מבלי שניסיתי במודע לפרשם. אם התחושה המיוחדת שקיבלתי (או תחושה בעוצמה דומה לה) היא הזרז של המשורר לכתיבתו, אז אולי כל הפרשנויות אינן יותר ממשחק אינטלקטואלי מטה-שירי שלפחות למשורר עצמו פחות חשוב (אף אם חלקן לגיטימי). פורת מסרב לקבל שיש הבדל בין "יוצר שירה" ל-"מנתח שירה", ומגישתו נראה כאילו קורא שירה ומבקר שירה (לפחות במובנם האידיאלי) הם גם משוררים - הרי הם חכמים באותה מידה, רגשיים לפחות באותה מידה (כפי שניכר מהמאמר) ומכאן, משוררים באותה מידה. אבל זיהוי כזה של תהליכי כתיבה וחשיבה מתחומים שונים הינו ללא טיעון מתמך במקרה הטוב לא-זהיר, ובמקרה הרע דמאגוגי.
(אני מתעלם במכוון מהחצי השני של נקודה שלוש, פסקה ראשונה, שכן הוא מלא דימויים ציוריים שאיני יכול להתיימר להבינם)
טיעון 3, פסקה שניה: "לא כל השירים הם שירי נונסנס, או שמא אני נאיבי מדי?"
אני לגמרי לא מסכים כאן עם ההגדרה של פורת של שיר נונסנס כשיר חסר מסר. יכולים להיות שירים חסרי מסר שאינם נונסנס ושירי נונסנס בעלי מסרים עמוקים.
טיעון 3, פסקה שלישית: "אם המשורר כתב שיר על שקיעה נוגה ואני קראתי שיר על חידושים בתחום רפואת השיניים, אני רוצה לדעת את זה. אם הוא התכוון לעורר בי השתאות מול פלאי הבריאה ואני נזכרתי דווקא שצריך להכניס את המכונית למוסך, גם את זה אני רוצה לדעת. אפילו אם נניח לרגע שזה לא ישנה את ההנאה שלי מהשיר, זה יוסיף לי מידע בעל חשיבות עלי, על המשורר ועל השיר. למה למנוע את זה ממני, בשמה של איזו גאווה שאינני מסוגל להבין?"
שוב אותן הנחות מוקדמות: שהמשורר לא מנתח את שירו ומסביר כוונותיו על-שום גאווה וזילזול בקורא (על-אף שבמקרה של קורא עם דיסוננסים כה חמורים המתוארים בדוגמאות הציוריות של פורת, בהחלט יהיה אפשר להבין לליבו של משורר כזה), ששיר נכתב כדי לגרום הנאה (כיצד שיר על בדידות ומוות אמור לגרום למר פורת הנאה? ההצלחה בזה שהכוונות המקוריות של המשורר זוהו היא ההנאה?), ששיר הוא "בחן את עצמך" של מעריב לנוער.
טיעון 3, פסקה רביעית: "לא כל הפרשנויות לגיטימיות באותה מידה, וראש וראשון לפרשנים הוא היוצר עצמו. נכון, זה מוריד משהו מהילת המסתורין של היצירה, אבל לאחר שכבר קראתי אותה וחשבתי עליה כמיטב הבנתי, המסתורין אינו נחוץ עוד, או ליתר דיוק הוא מפריע. יתר על כן, אני רוצה לטעון שפרשנותו של המחבר יכולה להוסיף להנאה שלי: הוא יכול להראות לי משמעויות שנסתרו ממני (בגלל קוצר ידי, בסדר, זה לא הוא אשם, אבל מה איכפת לו לעזור לי קצת?), הוא יכול להראות לי איפה טעיתי בהבנה, הוא יכול להפנות אותי למקורות השראה, להצביע בפני על ציטוטים שהשתמש בהם ושמקבלים משמעות שונה או נוספת, להסביר לי למה בחר להשתמש דווקא במילה מסוימת, או בביטוי מסוים, איך זה שירת את המטרה שלו, אילו ויתורים ופשרות ניכפו עליו במהלך היצירה, מליון דברים. 'אה' אתם אומרים, 'אבל הרבה פעמים הוא עצמו אינו מודע לכל אלה', ואני משיב: אולי. זה בסדר שגם פרשנים אחרים יעסקו בכך, אבל לפחות את החלקים שהוא כן מכיר, אלה שהשתמש בהם בכוונת מכוון, יואיל בטובו לגלות על אוזני. זה לא עולה לו כסף. ואם פרשנים אחרים אמרו דברים שאינם מתאימים למסר שהוא התכוון להעביר, טוב בעיני שיתקן. אם הוא השתמש בביטוי "כימים אחדים" וכיוון לספרו של מאיר שלו, אני לא רוצה להתייחס בכובד ראש לתיזה של פרשן כלשהו שחשב שהאיזכור הוא לפסוק בתורה, או לפחות לקחת בחשבון שאם היה הקשר כזה, הוא לא נעשה במודע. בדיוק כשם שאני רוצה לדעת למה התכוון כל אדם בכל מסר שהוא מנסה להעביר לי לפני שאני עובר להרהר בתת-מודע שלו."
פורת עובר שוב ושוב בין קורא יחיד לקורא/מנתח אידיאלי. לאיש פורת עצמו, בהחלט ייתכן כי פרשנות המחבר תקיים "וראש וראשון לפרשנים הוא היוצר עצמו". אבל לאחר ששיר עבר את מכבשת המנתחים, האקדמיה, השנים וקיבל תלי-תילים של פרשנויות, מה הסיכוי לכך שדעתו של המשורר תוסיף פרטים מאירי עיניים? הרי בשלב הזה כמות התיזות על הביוגראפיה של המשורר עשויה להיות יותר מאירת עיניים למשורר מאשר פיסת המידע של המחבר המגלה לקהל שכתב נניח "שנואי הירוק" כי הוא מתעב מלפפונים. קשה לי להאמין שאם המחבר יאמר שהתכוון ל-X השונה מכל יתר הפרשנויות, הרי שברגע זה אלה ייזרקו לפח (אחרי הכל יש עוד אנשים מלבד משוררים שחושבים שיצירות אמנות "עומדות בפני עצמן").
טיעון רביעי: "רביעית, אני אומר לאותו יוצר שאני חושד בו בחוסר כנות. אני חושד בו שהוא מסרב לתת את הפרשנות שלו לשיר פשוט מפני שנוח לו להותיר את המלאכה הזאת בידי אחרים, שיטרחו ויפרשו כאוות נפשם, יציעו תובנות וזוויות ראיה שונות ומשונות, יבנו תלי תלים של השערות וניחושים, בעוד הוא צופה מן הצד ואינו לוקח אחריות על המתרחש. מי יודע, הוא חושב, אולי באמת התכוונתי לכל המובנים והמשמעויות האלה? למה שאקלקל? למה שאבטל את האפשרויות המעניינות האלה, רק מפני שאני יודע שאין להן אחיזה במציאות? "אני את שלי אמרתי" אינו אלא בריחה מאחריות, בבחינת ישחקו הנערים לפני ואני, ידי נקיות. ובכן, הן לא."
ולמה שבנוסף לכתיבת פרשנות על כל שיר או סיפור שמישהו כותב הוא לא יכתוב גם פרשנות פסיכולוגית על למה הוא כתב את הפרשנות שהוא כתב ובנוסף גם תזה פילוסופית שמסבירה את המשמעות בכתיבת פרשנויות פסיכולוגיות לפרשנויות אמנתיות ליצירתו. וכל זאת מפני שבגלל שיצר הוא "ליכלך את ידיו". אם זה המצב, כבר עדיף לכתוב למגירה מלפרסם תילי תילים של גרפומניה; גם כך יש יותר מידי.
טיעון חמישי: "וחמישית, ברצוני להזכיר ליוצר שמתוך היהירות או החשש או האדישות או תערובת של כולם הוא מזיק גם לעצמו, שכן הוא מונע מעצמו ניצול מלא של אחד היתרונות הגדולים של המדיום האינטרנטי: האפשרות למשוב מפרה מהקוראים. בתמורה לשיתוף הקוראים ברעיונות שלו לגבי השיר הוא יוכל לשמוע מהם באיזו מידה כוונותיו אכן התממשו, האם המסר נקלט בהתאם לציפיותיו, איפה הם פספסו אותו ואיפה, לדעתם, הוא פספס אותם. כל אלה נראים לי לקחים חשובים למי שמנסה לתקשר עם קהל הקוראים שלו. "אין הנחתום מעיד על עיסתו", אומרים לי, ואני משיב: נכון. זה מצויין שאני טועם בעצמי את העוגה ומחליט עד כמה היא ערבה לחיכי, ואינני זקוק לאופה שיספר לי עד כמה היא טובה ומשובחת, אבל אם אחרי הטעימה הוא מגלה לי מה היה המתכון אני, אולי, אעיר שאפשר היה להוסיף עוד ביצה או להוריד כף סוכר - והמחבר עשוי למצוא שההערות האלה ישפרו את העוגות הבאות שלו."
אבל כששואלים אנשים שבאמת יודעים לבשל, מגלים הרבה פעמים שהמתכון הוא משהו מורגש ולא כתוב. חופן מלח, קצת סוכר עד שהטעם/ריח/מראה טובים דיים וכדומה. הדרך ליצור מזה מתכון זה לעקוב אחריהם בזמן שהם מבשלים ולהפריע להם על-מנת לקחת מדידות. אולי באמת ניישם זאת למשוררים: נעמיד פסיכולוג לידם בזמן שהם כותבים שישאל אותם על מה הם בדיוק חשבו כשכתבו מילה זו או אחרת. ואחר-כך ניצור את המתכון של השיר ואולי אף מתכון כללי לכתיבת שירה. אולי זו רק בעיה שלי שלוקח תמיד דימויים ומטאפורות באופן מילולי מידי. מצד שני, דרך זו תמיד נראתה לי טובה כדי לשבות את הקורא בקסמיה, אך מאוד לא מדוייקת ומהימנה כטיעון כשבודקים בציציותיו של זה (ולא לשאול אותי אם לטיעונים יש ציציות...)
את הטיעון השישי האחרון שבסוף דברי הסיכום של פורת אותיר כפי שהוא מבלי להגיב עליו.
6. "נאה דורש? ניסיתי גם לקיים.
השיר נשלח למערכת האוקפי בלי כל דברי הסבר, ועבר את רף הקבלה לפרסום בקושי (אני הערכתי שלא יעבור). בשלב השני, צירפתי אליו דברי הסבר ("ניתוח" אם תרצו) מתוך תיקווה שהמכלול - השיר וההסבר - הוא בעל ערך גבוה יותר.
מעניין יהיה לשמוע אם גם מישהו מהקוראים מצא את ההסברים שלי לשיר שאני עצמי כתבתי מועילים, אם הם שינו במשהו (לטובה או לרעה) את מידת ההנאה שלו, העניקו לו תובנות מעניינות, אם הם היו שווים את זמנו. תגובה אפשרית היא: בסדר, יחד עם ההסבר שלך השיר מקבל איזו משמעות שלא ראינו בו קודם, אבל הוא עדיין שיר רע אם הוא צריך הסברים כאלה. אני מוכן להסכים, ובכל זאת הוכחתי שההסבר לא היה מיותר, גם אם כל שעשה הוא להציף את עובדת היותו של השיר הזה גרוע. האם בבסיס הסירוב של משוררים אחרים עומד, בפשטות, הפחד לחשוף את יצירתם כגרועה? השיר שלי הרי היה גרוע גם לפני ההסבר, האם היה נכון מצידי לקוות שעובדה זאת תישאר חבויה מעיני הקוראים, שעליהם החובה להפעיל את הדמיון היוצר שלהם ולגלות משמעויות בכתמי הרורשך שפיזרתי? מצטער. אני חושב שלמשורר צריכה להיות יותר אחריות ליצירתו. אינני בא לטעון שכל שיר חייב להיות מלווה בדברי הסבר, אבל מאידך גיסא אינני חושב שהשתיקה הכללית מוצדקת.
אני רוצה להתוודות כאן גם על כך שתוך כדי כתיבת ההסברים שלי עצמי חזרתי לשיר ושיניתי אותו, מתוך כך שגם החשיבה שלי התבהרה במהלך הניתוח ועליתי על נקודות שלא היו ברורות די צרכן במהלך כתיבת השיר. אם תרצו - הוכחה לכך שאינני באמת "משורר", ואם תרצו, סיבה שישית לכך שמדור "משוררים מעריכים" יכול להביא תועלת גם לכותבים עצמם.
אשמח לקבל תגובות - בשביל זה הקימו את "פורום אוקפי"."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש