בתשובה להדר אבירם, 06/01/04 19:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כעת, אני מבין את הגישה שלך, ומקבל אותה, אבל עדיין מסתקרן מהם אותם ''טעמים'' שעליהם את מדברת. דהיינו, מה היתרונות של הגישה, והאם הם נובעים מתפיסות אכסיומטיות של ''חייבים לעזור לחלש ממך'' או שיש יותר מזה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כי חוזקה של כל שרשרת חברתית כחוזק החוליה החלשה שבה. כי כולנו קשורים זה בזה וחיים ביחד, באותה חברה. כי כשלי יהיה קשה, אני אעריך יד מושטת לעזרה. כי מי שמני להיות "social engineer" ולקבוע איזו הוצאה מוצדקת ואיזו לא, מי נחלש בשל איתני הטבע ומי נחלש בשל החלטות שגויות. כי, לשיטתי, פערים כלכליים והבדלים חברתיים ותרבותיים הם דבר שצריך לראותו כיציר הבניה חברתית ולא כנתון. כי חברה שבה לכולם יש לחם לאכול ובגד ללבוש היא מקום נעים יותר לחיות בו מחברה שבה זה אינו המצב. ומבחינת תחושת בטן - כי סבתא שלי, שרה, היתה אומרת: "אם איש הגיע לזה שהוא עומד ברחוב ומבקש כסף, רק בגלל זה צריך לתת לו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חוזקה של כל שרשרת חברתית כחוזק החוליה החלשה שבה" - למה? איך זה מתבטא? האם חברה (אכזרית) לא יכולה לבעוט החוצה את החוליות החלשות שלה? "כי כולנו קשורים זה בזה וחיים ביחד, באותה חברה" נכון. הקשר היחיד שלי לאנשים מסויימים כאן הם שהם ואני חיים באותה חברה. מדוע זה הופך אותי למחוייב אליהם? הדבר משול למתנחלים הזועקים "אחים לא מפקירים". אפשר להסכים או לא להסכים עם דרכם, אבל אי אפשר להסכים לשימוש הציני והדוחה שלהם במונח "אחים". אם איני מסכים לדרכם האידאולוגית, האם אני עדיין מחוייב לתמוך בהם, ובדרכם האידאולוגית, מאחר שהם "אחים"? מגוחך. "כשלי יהיה קשה, אני אעריך יד מושטת לעזרה". אמרתי כאן כבר שאני בעד גישת ה-"עשה עבור אחרים מה שאתה מצפה שאחרים יעשו עבורך". אבל זוהי חרב פיפיות, כמובן - אני איני מצפה לעזרה אם אביא על עצמי חורבן (אלכוהוליזם, סמים, הימורים וכדומה), אז מדוע שאעזור לאחרים שהרסו את עצמם? הגישה שאת מציעה היא גישה של אנשים שאינם סומכים על עצמם שלא ייפלו בדברים מעין אלו, ולטעמי יש בגישה הזו מן התבוסתנות וחוסר האחריות (ולטעמי בלבד). "מי שמני להיות "social engineer"" אם אינך מהנדסת חברתית (וגם אף אחד אחר לא) הרי שאת חייבת לתמוך בכל נזקק קיים. אין לך שום דרך לקבוע סדר עדיפויות. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא לתת לכל אחד את מה שהוא דורש, כי מי שמך לקבוע כמה הוא צריך? אני מקווה שאת מבינה שנדרשת רמה כלשהי של "social engineer" בכל מקרה, ועל כן הטיעון אינו תקף. "פערים כלכליים והבדלים חברתיים ותרבותיים הם דבר שצריך לראותו כיציר הבניה חברתית ולא כנתון" נכון, אבל לא בהכרח. האם פער כלכלי, חברתי ותרבותי הוא -תמיד- תוצר של החברה אליה נולד האדם (וזה אכן כך במקרים רבים, ויש למגר זאת) או שמא לעתים זה גם תלוי באדם עצמו, באופיו ובמעשים שהוא מבצע מבחירתו החופשית? "חברה שבה לכולם יש לחם לאכול ובגד ללבוש היא מקום נעים יותר לחיות בו מחברה שבה זה אינו המצב" סובייקטיבי לחלוטין. אני בטוח שהרבה אנשים יגידו ש"חברה שבה אני לא צריך לשלם לכל מני נודניקים ונהנה מכל מה שאני מרוויח היא מקום יותר נעים לחיות בו מחברה שבה זה אינו המצב". עם תחושות בטן אני לא מתווכח. אני גם מודע לכך שכל מה שכתבת כאן הוא דעתך, ואין ממש מה לתקוף בה או לשנות אותה, אבל אני, כאמור, מעוניין לראות ביסוס רציונלי כלשהו לתפיסה הזו. אני בהחלט לא שולל את הלגיטימציה של מי שמאמין בה גם בלי ביסוס שכזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדי, לא ממש חיפשתי לספק לך ביסוס רציונלי לחמלה ולרחמים. צר לי על שביסוס כזה בכלל נדרש, אבל על טעם ועל ריח, כנראה, אין להתווכח. בוא נסכים לא להסכים, טוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי שוב את תגובתך, גדי, ונראה לי שהיא מצדיקה התייחסות רצינית ומפורטת יותר מזו שסיפקתי לך... אז הנה בכל זאת כמה מחשבות על מה שכתבת. אני לא יודעת עד כמה הן מספקות בסיס רציונלי להומניות, אבל אולי תמצא בהן עניין: נכון, חברה אכזרית יכולה לבעוט החוצה את החוליות החלשות שבה. אבל אני איני מעוניינת לחיות בחברה אכזרית. ונכון, יש אנשים שיהיה להם נעים יותר לחיות בחברה שבה הם נהנים באופן בלתי אמצעי מפירות עבודתם, לגיטימי, אבל אני באופן אישי נהנית מספיק מפירות עבודתי גם אם אני משתפת בהם "אוכל חינם" או שניים. לגבי ה"אחים לא מפקירים", והפסקאות שבהמשך - מובן שברמה המדינית יהיה צריך לקבל החלטות לגבי עד כמה אנחנו לוקחים אחריות על אנשים אחרים. זה אמור, כמובן, גם לגבי השאלה עד כמה אנחנו מוכנים לקבל החלטות שגויות של אנשים אחרים. עושה רושם שמבחינה כמותית, סף הסובלנות שלך לטעויות של אנשים אחרים (הימורים, סמים, אלכוהול וכיו"ב) נמוך משלי. אצלי הדבר לא נובע מכך שאני לא סומכת על עצמי שלא אכשל בטעויות כאלה. נהפוך הוא, אני משתדלת להימנע מהן, בין היתר כדי לא להיות נטל על סביבתי. אבל אני יכולה לדרוש מעצמי יותר ממה שאני דורשת מאחרים (מובן שכטענה כללית יש כאן כשל של חוסר סימטריה, אבל אצלי, כאינדיבידואל, זה המצב הרצוי). כל זה כמובן רלוונטי לשאלת ה-social engineering. דהיינו, עד כמה אנחנו רוצים או יכולים לקבוע סטנדרטים לנזקקות. אני מסכימה לגמרי: ברמת המדיניות, נצטרך לקבוע סטנדרטים כאלה, כיוון שהמשאבים שלנו מוגבלים. מבחינה כמותית, ייתכן שפשוט יש הבדל בין הסטנדרטים שאני מוכנה לקבל לאלה שאתה מוכן לקבל (ואפילו זה לא בטוח: עד עכשיו דיברנו על עקרונות מופשטים ולא על סכומים). לי גם מאוד קשה לקבוע מתי המסכנות היא תוצר של נסיבות אובייקטיביות ומתי ניתן לתלות את האשם באדם הספיציפי. האם התמכרות היא תוצר של בחירה חופשית או של דטרמיניזם פסיכו-סוציו-ביולוגי? האם אבטלה היא עצלנות, או תולדה של שוק עבודה עם התפלגות דיפרנציאלית של הזדמנויות, או תולדה של הבניה תרבותית מפלה? אני לא יודעת להגיד בוודאות לגבי כל מקרה (ועוסקת הרבה בשאלות כאלה לפרנסתי האקדמית הדלה...), אבל הנטייה האישית שלי היא לייחס חשיבות רבה לגורמים חברתיים, לאלמנטים של יחסי כח ותרבות. נכון, אני לא שוללת בחירה חפשית, ומבני אישיות, אבל על החלק היחסי של כל אחד מהגורמים האלה בעיצוב גורלו של אדם אפשר להתווכח... זה כמובן ויכוח חשוב, ואתה צודק - חייבים לקיים אותו ברמת המדיניות. ברמה הפרטית שלי, ההכרעה לא נחוצה לי, בגלל שהמעשים היום-יומיים שלי בכיוון של רווחה, מתן נדבות וכיו"ב מונעים משיקולים שאינם כרוכים ברציונליות. אני חושבת שאפשר לסכם על ידי הפרדה לשני מישורים: במישור האישי (אם תשאל אותי - לפי מה אני מכלכלת את מעשיי ברמת מתן חמישה או עשרה או עשרים שקל לקבצן ברחוב) - אני מודה שהניתוח הרציונלי הוא לא פקטור דומיננטי, או פקטור בכלל, בקבלת ההחלטה הזו, ורגשות של חמלה ורחמים kick in לפני שבכלל הגעתי לניתוח הרציונלי. במישור המדיניות - איך צריכה המדינה לחלק את המשאבים שלה - אתה צודק לגמרי ונחוצים סטנדרטים. נראה לי שאתה ואני מוכנים לקבוע את הסטנדרטים האלה (למי מגיע וכמה) במקומות שונים, אבל כיוון שלא דיברנו על סכומים ספיציפיים, אי אפשר לדעת... אולי אני נדיבה ממך בדיבורים ואתה נדיב ממני במעשים? :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה. אני לא לחלוטין מסכים עם מה שאמרת, כמובן, אבל הרי הסכמנו לא להסכים, ועדיין היה זה מעניין ומועיל לשמוע את הדעה שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר מדובר באנשים שלא מסוגלים לדאוג לעצמם באופן מובהק, מעל לכל ספק (וגם אם הם לא כאלו, בוא לרגע נניח שכן לשם הדיון) כמו נכי צה"ל שסובלים מנכות קשה מאוד (כאלו שמסוגלים להזיז רק מה שמעלה מהלשון, נ גיד), או אפילו נכים "פושטים" שנכותם קשה עד כדי כך שבאופן מוחלט וברור הם לא מסוגלים לדאוג לעצמם, או הסובלים מאוטיזם קשה, וכו' וכו'... כאשר מדובר באנשים אלו, האם אתה מאמין שהמדינה צריכה לעזור להם ולדאוג לרווחתם או לא? _____ וכאן בדיוק נמתח הקו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר מדובר באדם שכל חייו התהולל, עישן סמים, שתה לשוכרה, התפרנס מעבודות בשוק השחור יחד עם דמי אבטלה, ולבסוף קפץ מגג מתוך התקף אסיד, הפך משותק בשתי רגליו, וכעת הוא צריך לעבור תהליך גמילה ושיקום כואב וקשה - למה לכל הרוחות אני צריך לממן לו את זה? כן, לאנשים שנסיבות שמעבר לשליטתם הביאו אותם למצב שבו הם אינם יכולים לעזור לעצמם המדינה צריכה לסייע. כן, אני באופן אישי מוכן לסייע לכל מי שאני מסוגל לראות את עצמי מגיע למצבו, גם באופן היפוטתי. למצבו של הבחור הנחמד שתיארתי קודם אני לא רואה את עצמי מגיע, תקרא לי מתנשא. נא לזכור - כסף שהולך על אנשים דוגמת מי שתיארתי נחסך מאנשים שבאמת זקוקים לו. כעת תשאל "מי שמך לשפוט?" ובכן, אף אחד. אבל לא יזיק אם יהיו אנשים שיהיה זה מתפקידם לשפוט. השמועות אומרות שיכולים להיות כאלו גם לא בתיאוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנקים משטרת שתבלוש ותחקור אחר נסיבות הנכות של כל אחד ממקבלי הקצבאות? זה נשמע לך סביר? זה נשמע לך יעיל? זה נשמע לך הגיוני? לי זה נשמע כמו מתכון בטוח לסבך ניירת בירוקרטית ובזבוז כספי מיסים. חוץ מזה, הטענה שלך נשמעת לי לא הגיונית מעצם הסתמכותה על דברים שהם בעבר. אם היה מדובר במצב שבו הקצבה שנותנת הממשלה עלולה להפוך את הנהנה לתלותי שממאן לדאוג לעצמו לפרנסה אז הייתי מבין אותך בהחלט, אבל פה מדובר במצב שבו הנהנה מהקצבה לא מסוגל לעזור לעצמו ממשיות לגמרי (כאמור, נכה שהתמכר לסמים ונפל מהגג), האם זה הזמן להושיט אצבע מאשימה ולמנוע ממנו ארוחת ערב? מה בדיוק התועלת בכך? האם זה יתריע אנשים אחרים שלא יתמכרו לסמים ויפלו מהגג? מסופקני אם מישהו תכנן לעשות כדבר הזה מלכתחילה. במקום לחפש אשמות שמעל לאוויר ומתחת לאדמה ראוי לראות את המצב כפי שהוא ולנהוג בהתאם. זכויות אינן תלויות בקיום חובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אני מציע לא לתמוך כלל במי שבצורה מובהקת הביא את האסון על עצמו. דהיינו, אפס תמיכה באלכוהוליסטים, במהמרים ודומיהם. התירוץ היחיד לתמוך בהם הוא פחד של החברה מפני הנזקים שהאנשים הללו יגמרו, ונשאלת השאלה האם אנחנו רוצים לשלם להם כופר נפש כדי לשמור על עצמנו, ובכך להיכנע לסחטנות פשוטה, או לדאוג לכך שהם לא יוכלו לגרום נזק לחברה. שנית, אני לא מבין גדול בתחום, אבל אדם שמקבל אחוזי נכות לא מקבל אותם היישר מהאוויר, לא? שמא תוכל לפרט לי קצת על התחום? פגשתי אנשים שנפגעו בצבא ועוברים סבכת בירוקרטית ממעלה ראשונה כבר עכשיו (ובדיוק בתחום שאתה מדבר עליו, הסיבות, הגורמים והאחראים) אז קשה לומר שזה לא יכול לקרות בפועל. "האם זה הזמן להושיט אצבע מאשימה ולמנוע ממנו ארוחת ערב?" שום אצבע מאשימה. פשוט אמירה פשוטה: "אני מעדיף שהכסף שאתה דורש יילך אל מישהו שראוי לו יותר ממך". אני לא מחפש התרעה, אני מחפש חלוקה הוגנת של המשאבים. החלוקה ההוגנת שלי מניחה שצורך הוא לא תנאי מספיק לזכאות. "זכויות אינן תלויות בקיום חובות." אפשר לקבל את האמירה הזו כאכסיומטית, אבל אז צריך לחשוב מחדש על מערכת הזכויות שלנו. כאשר אדם עומד ברשות עצמו - זכותו לחופש מקסימלי. אבל כאשר אדם רוצה לקחת משהו מאחרים - דהיינו, כאשר הזכות שלו באה על חשבון הזכויות של אחרים - אז מוטב להתחיל לחשוב על מה שאנחנו עושים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיקום אלכוהוליסטים, עבריינים או מהמרים יכול לדאוג לכך ש''הם לא יוכלו לגרום נזק לחברה''. שיקום כזה כרוך בהוצאות מצד החברה, אבל בטווח הארוך יכול לצמצם את הוצאותיה. אם הוא יעלה יפה, האנשים הללו לא יחזרו לבתי הסוהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, זו גישה שמונעת מפחד - פחד מהנזק שהאנשים הללו יגרמו לחברה. מדובר כאן בסוג של סחטנות, אף אם לא מכוונת מצד הסוחטים עצמם. אם כבר הסכמנו שטיפול באנשים מסוג זה אינו נעשה ממניעים הומניים אלא משיקולי רווח והפסד, אפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה. כאן אני צריך לשאול שאלה קטנה בנושא שאני לא מכיר היטב: מה בעצם עושים אסירים? האם הם עובדים בצורה זו או אחרת לפרנסתם, או שהם ממומנים לחלוטין על ידי המדינה? האם העבודה שהם עושים, אם הם עושים, מכסה על ההוצאות עליהם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא יכולה להיות מונעת מפחד. היא יכולה גם להיות מונעת מראייה לטווח הארוך, מדאגה לשלום האזרחים ומעוד מניעים רבים. הרי אין מספר לפעולות האנושיות שניתן לנמק ב''פחד'' ממשהו - יציאה לעבודה, נישואין, גירושין, לידת ילדים, כיבוד אב ואם, נהיגה זהירה, קיום מצוות דתיות ועוד ועוד. השאלה היא, אם הפחד הוא הגורם היחיד לכל אלה, או שאפשר למצוא להן גם נימוקים תועלתניים ואחרים (בהנחה שהנימוקים ה''הומניים'' לא מקובלים עליך). וכמובן, מבחן התוצאה חשוב לא פחות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |