בתשובה לארז וסילבסקי, 02/01/04 22:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרשה לי לנחש שגם 90% מהשימוש בטלפון רגיל הוא בזבזני ומיותר. למעשה, פלאפון הוא דבר יעיל מאוד, שללא ספק מסוגל גם לקרב לבבות (אני יכול להבטיח לך את זה אישית) וגם להציל חיים, הרבה יותר מאשר טלפון רגיל. אתה מדבר על "צורך בסיסי". לאדם, עד כמה שידוע לי, שלושה צרכים בסיסיים עיקריים: לאכול, לישון ולקיים יחסי מין. מעבר לכך, "צורך בסיסי" הוא עניין סובייקטיבי להחריד. נניח שיש אדם שקורא כל היום ספרים, ומרגיש שתמיד חסר לו ותמיד יש עוד המון דברים מעניינים שהוא לא קרא, האם אתה אומר שהוא פועל מתוך צורך בסיסי, או מתוך "רעב"? אתה משתמש בקלישאות נ-ה-ד-ר-ו-ת כמו "למלא ריקנות באמצעים חומרניים". אני האחרון שלא יגיד לך שחייהם של רוב האנשים ריקניים, אבל לא ברור לי על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על "אמצעים חומרניים". אם לשוב לדוגמא שלי, האם קריאת ספר היא חומרנית, או "רוחנית"? ומדוע שיחה עם אדם אחר, תקשורת, היא דבר "חומרני"? כשאתה מדבר על "לצרוך", למה אתה מתכוון? מה אנחנו צורכים? סרטן מוחי, או שיחה עם אנשים? ואם בשיחה עם אנשים עסקינן, מדוע להוציא קצף על הפלאפון, שהוא כלי בלבד? באשר לפסקה השנייה שלך: כן, החברה שלי היא דוגמא נגדית. מה אוכל להגיד לך? התפיסה שאתה מציג כאן נראית לי ילדותית, לא "בוגרת". לעתים סבל כרוך עם המטרות שאנו רוצים להשיג, לעתים הוא לא. אך הוא אינו הכרחי לכך שהמטרה שלך תהיה שווה להשגה, והעובדה שיש סבל בדרך למטרה שאתה משיג אינה מספיקה כדי שמטרה זו תהיה שווה להשגה. אם משהו אינו תנאי לא הכרחי ולא מספיק, הרי שאין לו שום קשר למה ש"נובע" ממנו, לכאורה. אתה מציג תפיסה שעושה רומנטיזציה לסבל. מדוע? האם אינך חושב שהתפיסה הזו תגרום לאנשים להישאר במסלול שגורם להם סבל, בצורה מודעת, רק כי הם בטוחים שהעובדה שהם סובלים מעידה על כך שבסוף המסלול יש משהו טוב? בעניין הקרינה: א) זה נחמד מאוד לקרוא על דברים, אבל כדי למצוא קשר ישיר בין סרטן לאנטנות, צריך עבודה קצת יותר רצינית מזה. עלייה פלאית של אחוז חולי הסרטן יכולה להיגרם מהמוני סיבות, פשוט קל מאוד לזרוק אותה ישר על האנטנות. אני לא אומר שהאנטנות לא גרמו לכך - אני פשוט אומר שבלי מחקר רציני, מוטב לא להעמיד פנים שיש לך מושג מה אכן גרם לעלייה במספר חולי הסרטן. הקשר היחיד שאתה יכול להצביע עליו הוא ססטיסטי-נסיבתי, וקשה מאוד לסמוך על דברים כאלו. ב) תצטרך להסביר לבורים מהו Nimby. על כל פנים, העובדה שנזהרים בכבודן של האנטנות נובעת מכך שתדירויות מסויימות של קרינה אלקטרומגנטית נמצאו מזיקות לבריאות, ועל כן חושדים גם בתדירויות שעד היום שום מחקר לא הראה שהן מזיקות לבריאות. במקום להתקומם נגד האנטנות המרושעות, אולי כדאי שנשקיע את מרצנו במאבק, ראשית לכל, בזיהום האוויר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
NIMBY זה ראשי תיבות של Not In My Back Yard - הנטייה של אנשים להתנגד לכך שמוסדות ומתקנים הנתפסים על ידם כבעייתיים יוקמו בקרבת ביתם, למרות שברור לכולם שצריך להקים אותם איפשהו. דוגמא שנידונה באייל: הקמת מעון לילדים אוטיסטיים באמצע שכונת מגורים (דיון 1448). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אמרתי שהפלאפון הוא מקור כל הרוע הקפיטליסטי וכל הצרות בחיינו? האם אמרתי שהוא לגמרי לא נחוץ וביקשתי ביטול גורף של השימוש בו? לא זכור לי דבר שכזה, אולי אני לא מספיק בהיר, אולי אתם לא מספיק מנסים להבין, אני לא פוסל אף אחת מהאפשרויות, כך או כך, עולות כאן שוב ושוב שוב אותן הטענות, ואני מרגיש שזה מעיד בעיקר על קצר בתקשורת, אז כדי שלא נלך במעגלים בוא נעשה את זה ככה: גדי, אתה תתן לי דוגמה נגדית, קונקרטית שבה השגת מטרה לא כרוכה באיזשהו דיחוי או הקרבה (ואני מושך ידי מהמילה סבל, כי זאת כנראה הבחירה הגרועה של מילים שעוררה את התגובות האלו), דוגמה ממש, לא רק אמירה כמו "החברה היא הדוגמה הנגדית". אחרי זה נשב ונדסקס את הסמנטיקה של המקרה. דיל? ___ למה במקום? אי אפשר גם להתקומם נגד אנטנות מרושעות וגם נגד זיהום אוויר? זה באמת טיעון טיפשי מדרגה ראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לעניין הפלאפון: "האם אמרתי שהפלאפון הוא מקור כל הרוע הקפיטליסטי וכל הצרות בחיינו?" לא. האם -אני- אמרתי שאמרת זאת? אבל מה כן אמרת? 1) "הסלולארי מהווה ביטוי לאחד מהמאפיינים של תרבות הפאסט-פוד". 2) "...הפלאפון שאני מנחש ש90% מהשימוש בו כפי שהוא נעשה בישראל הוא בזבזני ומיותר" 3) "ההבדל (בין טלפונים לפלאפונים, ג.א.) הוא ההבדל שבין לצרוך כדי לחיות לבין לחיות כדי לצרוך" אתה דיברת על הפלאפון כמאפיין של תרבות, תרבות שאת התנהגותה אתה מתאר כך: 4) "הכל חייב להיות מיידי ולהגיע בקלות" 5) "נסיון למלא ריקנות בחיינו באמצעים חומרניים". עד כאן מוסכם? אתה תוקף את הפלאפון בתור סימפטום. אלא שאתה גם השווית אותו, בצורה בלתי מובנת בעליל, לטלפון דווקא. אני טוען: א) ההשוואה הזו חסרת בסיס. אל 2) הגבתי ישירות. את 3) אני עדיין מנסה להבין, אבל ניסיתי להתמודד איתו בפסקה השנייה שלי. כעת, הרבה יותר משמעניינים הפלאפונים, מעניינת גישתך לתרבות, כפי שמתבטאת ב-4) וב-5). אני מדבר איתך מנקודת מבט של מישהו שגם כן חושב שיש משהו בתיאור הזה של החברה שלנו, אך עומד פשוט נדהם מול קיתונות הבוז שנשפכים על אורח החיים הזה, והאלטרנטיבות המגוחכות המוצעות. משפט המפתח כאן הוא 5). מאחר שאתה מציג את הרעה החולה של החברה בתור "ריקנות" ואומר שיש למלא אותה. לטעמך, אמצעים "חומרניים" -אינם- הדרך הנאותה למלא אותה. על כן, כאשר מישהו מציע אלטרנטיבה, היא מבוססת על שלילה של אמצעים "חומרניים". על כן, אכן מוטב שתסביר לי מהי בדיוק אותה "ריקנות", אם כי באשר אליה אני חושב שאסכים איתך, ומהם בדיוק "אמצעים חומרניים" שאיתם אנחנו מנסים למלא את הריקנות הזו (כמובן, גם לא יזיק לומר מה האלטרנטיבות). באשר לאנטנות: בתיאוריה, אתה יכול להתנגד לשתיהן באותה מידה בדיוק. בפועל, קידום המאבק באחד יבוא על חשבון השני, אם ברמה האישית שלך (תאלץ לבחור אם ללכת להפגנה נגד האנטנות או להפגנה נגד זיהום האוויר) ואם ברמה הפוליטית (שבה העברת כל חוק שאינו קונצנזוס היא מלחמת עולם). סדרי עדיפויות תמיד קיימים, מה לעשות, וראוי, לדעתי, להציב בראש סדרי העדיפויות סכנה ברורה ומיידית, ולא איום שעדיין לא ברור אם הוא באמת איום. אם זה טיעון טיפשי מדרגה ראשונה, אני מתנצל. כעת, אתה מדבר על "מטרה לא כרוכה באיזשהו דיחוי או הקרבה" ומבקש דוגמא נגדית. זה קשה, כי לא ברור לי למה בדיוק אתה מתכוון ב"דיחוי" או "הקרבה". אתה מבין, בוודאי, שבניגוד ל"סבל" המושגים האלו הרבה יותר גמישים, ואפשר לקחת אותם למחוזות אבסורדיים למדי, כמו "כדי להדליק את הרדיו ולשמוע חדשות בבוקר אני חייב להתאפק שתי דקות לפני שאני הולך לשירותים. חתיכת דיחוי!" "הקרבה" היא כבר מושג יותר קונקרטי, אבל בדרך כלל כשמדובר על "הקרבה" המשמעות היא ויתור על משהו שלך לטובת משהו של מישהו אחר. כמובן, תיתכן גם הקרבה שבה אתה מוותר על דבר אחד כדי לזכות בדבר אחר, אבל לכך יש שמות יותר ברורים: "סדר עדיפויות", למשל. הקרבה בצורתה ה"טהורה" היא ויתור על משהו משלך ללא תמורה אמיתית, לפחות לא תמורה השווה ב"ערכה" (איך שלא תגדיר את אותו ערך) למה שהקרבת. על כן, מוטב שתסביר לי יותר טוב למה התכוונת. אני לא רוצה להפוך את הדיון הזה לדיון עלי, אבל החברה שלי היא אכן דוגמא טובה (אם כי אני לא רוצה לחשוב עליה בתור "מטרה"): לא הייתי צריך להקריב שום דבר בשביל הקשר שלנו. לא ויתרתי על שום דבר בשבילה. לעומת זאת, אם מדובר על "דיחוי", מן הסתם יש הרבה דיחוי. אבל כמו שהסברתי, "דיחוי" כפי שאני תופס אותו הוא מושג שיכול בקלות רבה להיגרר לאבסורד, ועל כן כדאי שתסביר מה כוונתך בו. אני חושב שהתפיסה שניסית לצייר של האדם ה"בוגר" הוא של מישהו שאינו חושש לחתור למטרה החשובה לו גם אם כרוכים בצידה קשיים, או ויתור על דברים אחרים. אולם זה תנאי מספיק, לא הכרחי. מוטב לו לאדם ללא קשיים, ואם הוא רואה דרך להשגת מה שהוא רוצה ללא קשיים, מוטב לו שיבחר בה. החשוב, בהקשר הנוכחי של הדיון, הוא המטרה, לא הצרות שעוברים בדרך אליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אגיב. ריקנות - לפי תורת החיים האקזיסטנציאליסטית הצורך במשמעות, החיפוש אחר משמעות, הוא צורך בסיסי של כל אדם ואדם. רבים מאיתנו אכן מוצאים איזשהי משמעות לחיינו: תרומה לזולת, רכישת ידע, עיסוק במקצוע, אדם אהוב, להציל את העולם מעששת. טוב ויפה, מבחינה זו אני חושב שהאדם מוכיח את עצמו כפרט (ואני מדגיש: כפרט), כמי שיכול לנתב את עצמו גם בתנאי חברתיים לא מוצלחים במיוחד. ומה הם אלו? מדברים הרבה על פוסט-מודרניזם, על היעדר אמיתות-חיים בסיסיות בטוחות לגמרי, על ספק ואכן, האדם ניצב בפני בעיה מסויימת מאז שאלוהים מת, עתה אנחנו מפוצלים בחיפושנו אחר אלוהים אחרים (וכאן אתה מתבקש להרחיב את מושג האלוהים ולקבל אותו לא במובן הדתי המונותיאסטי אלא גם בתור משמעות לחיים אפילו כזאת אתאיסטית לחלוטין). עמוק בתוך גישת העולם הליברלית, הקפיטליסטית, נעוצה החשיבה שרואה בפרט בכבודו בעצמו את האלוהים החדש. הפרט ושאיפתו שאין לעמוד בפניה להצליח בחייו מה שאומר במילה אחת: כסף. למה היום אנחנו יותר חומרניים מפעם? אולי הנסיון הרע עם מותו של אלוהים שלימד אותנו שקשה להסתמך על דברים ערטליאיים, אולי אנחנו מסונוורים מהכסף כי אנחנו רואים בו מדד לכוח רצונו או לכשרונו של אדם, אולי זאת שטיפת המוח הפרסומאית שצובאת על דלתותינו, אולי כל אלו גם יחדיו, בסופו של דבר התוצאה היא זהה, והתוצאה היא תסכול ותחושה קשה של חוסר סיפוק מהחיים. כי בסופו של דבר כמעט כולנו ניצבים בפני סתירה בסיסית בצורת החיים הזאת, כי הרי לא כולם יכולים להצליח. לא ולא, הרי כל השיטה בנויה על כך שהטוב ביותר מנצח (מתוך אמונה שלא ברור אם היא אווילית, מיתממת או מרושעת שקיימת איזשהי הרמוניה טבעית שתשמור על כך שאם כל אחד ידאג רק לעכוזו הפרטי בהיבט הכללי יהיה לכולנו טוב), ויום יום, גם אם אנחנו בוחרים שלא לראות זאת, מסתבר לרובינו, מי יותר מי פחות, שאנחנו רחוקים מלהיות הטובים ביותר. ושוב ניצב הסדר החברתי בפני בעיה קשה: איך מונעים מאנשים להשתגע? והתשובה שנמצאה היא ככל הנראה: מוכרים להם חלומות. מוכרים להם כרטיסי לוטו, מוכרים להם מבצעים, שעשועונים והגרלות של חופשה ביוון, משדרים לנו כל הזמן שאולי יש סיכוי שעוד רגע משהו יתהפך או שאם נעבוד באמת קשה נצליח להגשים את מבוקשנו. מיותר לציין שעבור רובנו הגדול זה לעולם לא קורה, שהרי השיטה עובדת על כך שרק הטובים ביותר מצליחים. יתירה מזאת, רבים מאיתנו נכלאים בסחרור שקשה לצאתיו של עבודה בפרך במטרה להמשיך לרדוף אחר אותם חלומות פורחים שמוכרים לנו במחיר מופקע, ולצחוקו המתגלגל של אלוהי האירוניה יוצא שדווקא כל אותה עבודה מפרכת מביאה אותנו לידי כך שאנחנו אומללים מאוד, והגרוע מכל: אנחנו אפילו לא יודעים בשביל מה. אלטרנטיבות - האלטרנטיבה היא לא בהתנזרות מוחלטת מכל טובות ההנאה שבחיים, האלטרנטיבה היא קודם כל להבין את המצב שאליו נקלענו כדי להעמיד את הדברים במקומם. למעשה, במקרה הזה ההבנה פותרת לנו את רוב הבעיות. היא שולחת אותנו לחפש אחר משמעויות אחרות, היא מאפשרת לנו לרכוש ולהנות ממוצרים, אבל לא במידה כזאת שבה אנחנו תולים את תקוותינו בהם. השינוי החיצוני יכול להיות קטן, העיקר הוא בשינוי מבפנים. זאת בדיוק הסיבה שדיברתי על הפלאפון בתור סימפטום, ועל ההימנעות ממנו בתור מעשה סמלי, כי אני לא רואה שום חשיבות של ממש בדברים לכשעצמם, אלא רק בתזכורת שהם משמשים לנו. (עם זאת, חשוב לי להדגיש שבד בבד עם השינוי הפנימי הזה, אני מאמין שלא כמו אחת, הריסון, שגם מוטלת עלינו אחריות לפעול לשנות את הסדר החברתי הלא-שפוי הזה). זאת תמונת העולם שלי שביקשת שאני אציג פחות או יותר, על רגל אחת. היא מבוססת בחציה על ספוקלציות, ניחושים, אינטרוספקטיבה וניסויי מחשבה ולא על מחקר וקריאה מקיפים בצורה מספקת, לכן אני גם צפוי לטעות טעויות קריטיות, עם זאת, אני מאמין שבקווים גסים לפחות יש בכך הרבה מן האמת ושלא צפויה לי תזוזה רבה מאוד מדעתי (למרות שאני מאוד מנסה להיות פתוח גם לאפשרויות אחרות). כדי להשלים את החסר אני יוצא כרגע לקרוא איזה ספר או שניים, כרגע על הכוונת: 'כה אמר זרותסטרא' ו'המרד השפוף'. לכן גם, לצערי, אני לא מתכוון להמשיך בדיון הזה כי אני לא מרגיש שאני יכול להיות מספיק מחוייב לדעותי. רק דבר אחד: בכל האמור על עניין הסבל, ההקרבה והשגת המטרות. אני נוסג במידה רבה ממה שאמרתי, עכשיו נראה לי שכנראה בכל זאת מדובר רק במקרים מסויימים. התמונה שציירת בפסקה האחרונה היא אכן זאת שניסיתי אני לצייר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ואני רק בן 30, ולא חייתי בעבר הרחוק, וכ"כ לא קראתי הרבה תיעוד על איך חיו אנשים רגילים (לא שייקספיר או ליאונרדו דה ווינצ'י) בעבר, אין לי מידע האם אנשים היום יותר חומרניים או פחות מבעבר. הייתי שמח אם תשתף אותי בנתונים שגורמים לך להיות כל כך בטוח שאנשים היום יותר חומרניים. בנוסף, אם יש לך סיבות להאמין שאנשים היום פחות מאושרים מבעבר, אז הייתי שמח לשמוע מהן. למעשה, זה לא כל כך אמור להיות קשה להשוות, מאחר ויש מדינות בעולם שתושביהן חיים היום בצורה לא רחוקה כל כך מאשר איך שחיו במערב לפני 100 שנה. אפילו חלק מהמדינות השכנות לנו, כמו סוריה, הן הרבה פחות מודרניות והרבה יותר קרובות מאיתנו לעבר. אני לא התרשמתי שהתושבים במדינות האלה מאושרים יותר, רוחניים יותר, או משהו כזה, נראה שהם מקסימום רעבים יותר. ---- שלא תבין אותי לא נכון, אני גר בארה"ב, ואני רואה את החומרניות שאתה מדבר עליה כל הזמן. אני פשוט לא בטוח אם יש יותר חומרניות היום, או שפשוט אנחנו יותר מודעים אליה היום (גם בזכות התקשורת) מאשר שאנחנו מודעים לחומרניות שהיתה בעבר. אני מסכים שבעבר היו אולי אנשים יותר דתיים, אבל האם הדת היתה באמת משהו שאנשים התעמקו בו והפך אותם ליותר רוחניים, או שהם יותר עסקו בלשרוד, והדת מבחינתם היתה אוסף של טקסים? האם מושג האלוהים באמת מילא את כל חייהם של האנשים הפשוטים, שאין להם נטייה או זמן לעסוק בפילוסופיה? האם הוא ממלא היום את חייהם של עניי העולם השלישי? אני בכלל לא בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צעיר אף ממך. כמו כן הודיתי בפה מלא שמה שכתבתי מבוסס במידה מסויימת על ניחושים ועל התרשמות, לכן גם יתכן שאני נגוע בנוסטלגיה או משהו כזה. הדבר דורש אכן איזשהי בדיקה מקיפה של תיעודים של תקופות מוקדמות יותר וגם כאלו מוקדמות הרבה יותר, אם כי אני מפקפק במידת יכולתן של כאלו להועיל לנו, קל הרבה יותר ללמוד מאנשים חיים מאשר מכתובים של אנשים מתים. גם הסתכלות על אנשי העולם השלישי נראית לי ברובה כלא מועילה, שהרי גם הרבה מהם חשופים לעולם המערבי, מושפעים ממנו ונושאים את עינהם אל הבטחותיו. עם זאת אני מניח שיש בכל זאת כמה מקומות שבהם עדיין לא התבססה תפישת העולם המערבית הליברלית, למשל לפי מה ששמעתי על הודו יש בה כמה מרכזים רוחניים חזקים שעומדים בפרץ ההתמערבות, אבל המציאות של הודו היא מסובכת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |