בתשובה לאלון עמית, 25/12/03 3:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנקודה של הכותב היא שהתחושה שהניעה את ''הטייסים הסרבנים'' במקרה הספציפי (ואולי זאת שמניעה כיום את כל ''מי שמאס במרכיב כלשהו במציאות הישראלית''), היא שלבלעדיות ישנו אפקט משמעותי וחזק יותר, מאשר ''אפקט הפרווה'' שטומן בחובו ''הפירסום החופשי'' בכל כלי התקשורת במקביל. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו באמת הנקודה. ומה דעתך, זה נכון? אנשים מתעלפים כשמשהו ***בלעדי*** מתפרסם במוסף "סופשבוע"? במובהק יותר מאשר אם אותו משהו מופיע, נעבעך, גם אצל המתחרה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, טוב שאתה שואל. יש לי באמת (סוג של) דעה בנושא. הנקודה (שלי יש עניין להתייחס אליה) היא פחות האופן בו מגיב הקהל לידיעות הבלעדיות, ויותר האופן שבו הופכת הבלעדיות את כלי התקשורת לצדדים בסוגיה שבמחלוקת (באופן שמשרת (או מזיק) לאג'נדה של בעליי העניין המסוקר). דוגמאות לכך ניתן למצוא למשל בסיקור של כלי התקשורת את פרשת "הטייסים הסרבנים" (במאמר הנידון), את סיפור החטופים בקולומביה, או את הסכם ז'נבה (שם הבלעדיות נוצרה בכלל כסוג של תקלה). כשאקום ליום חדש (מה שבהערכה גסה, אמור לקרות אי שם בסביבות 18:00-19:00 שעון ישראל) אולי אתייחס לעניין הזה בייתר פירוט (+לינקים!). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כותב בדיוק את מה שרציתי אני להביע, אבל טוב ממני, ובשעות שמתאימות לדיאלוג עם נציגנו מעבר לים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני לא ממש בטוח אם יש לי עוד הרבה מה להוסיף. כפי שכתבתי, התופעה שנראית לי מענינת וחשובה כאן היא האופן שבו כלי התקשורת מגבשים את יחסם כלפי אירועים לא עפ"י החשיבות החדשותית/עיתונאית שלהם, אלא עפ"י הבלעדיות שניתנה להם או נגזלה מהם. חלק מן הסיבות לכך הן אובייקטיביות (לפחות במידה מסוימת): מהרגע שכלי תקשורת מסוים נשאר מחוץ ל"לופ" של הסיפור, במידה רבה מה שנותר לו הוא או לחפש את הצדדים השליליים של אותו סיפור (במידה ומדובר בנושא שנוי במחלוקת), או להמעיט מחשיבותו של הסיפור, ולהתייחס אליו כאל "נון-סטורי". אנשי יחסי הציבור שמשווקים את הסיפורים הללו, מודעים כמובן לאפקט התקשורתי הזה, ואני מניח שבמקרים מסוימים הם יכולים לנצלו לטובתם, כך שסיפור שהיה מקבל נניח, מקום מכובד אי שם בעמודים הראשונים של שני העיתונים, ונעלם אחרי יום, מסוקר במקום רק בעיתון אחד אבל זוכה לשער ב"7 ימים" ולפולו-אפ מתמשך ב"ידיעות אחרונות". בהתחשב בהבדלי התפוצה בין שני העיתונים, לפחות במקרים מסוימים, זאת נראית לי כמו עיסקה לגמרי לא רעה מצדם של "מקדמי האג'נדה" (אם כי אני לא בטוח שיש לי דעה מוצקה לגבי הסוגיה הספציפית של מקרה "הטייסים הסרבנים", שתוארה בכתבה). עד כאן, בינתיים. הלינקים (שום דבר דרמטי או חדשני במיוחד) יחכו אולי לפעם הבאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כלי התקשורת מגבשים את יחסם כלפי אירועים לא עפ"י החשיבות החדשותית/עיתונאית שלהם, אלא עפ"י הבלעדיות שניתנה להם או נגזלה מהם". זו אבחנה מעניינת, והיא נשמעת לי סבירה, אלא שהייתי מוסיף: "*גם* עפ"י הבלעדיות שניתנה להם או נגזלה מהם" - בנוסף על שלל גורמים לא רלוונטיים אחרים. למשל, חשיבותו האבסלוטית של אירוע היא גורם חסר-ערך אצל "ידיעות" ו"מעריב". הגורם המכריע הוא חשיבותו ביחס לשאר מאורעות היום (ולפעמים השבוע), וזו המכתיבה את נוסח הכותרת, גודל הגופן, וכמות האוויר הנפוח הנדחסת לסיקור. גורם לא-רלוונטי אחר, כמובן, הוא נגיעה ישירה או עקיפה של האירוע לבעלי העיתון ועורכיו. ויש עוד, אבל אנחנו גולשים (וממתי זה מפריע לי?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שישנם אין ספור גורמים (עניניים ולא עניניים) שמשפיעים על האופן בו מסוקרים אירועים בכליי התקשורת. לעניינו הנקודה החשובה היא, שבניגוד לרוב הפרמטרים האחרים עליהם לא יכולים להשיג "מקדמי האג'נדה" ומשרד היח"צ שלהם שליטה, על "פרמטר הבלעדיות" יש להם שליטה מלאה1, ובתנאים מסוימים הם יכולים לעשות בו שימוש מושכל שישרת את מטרתם. 1 או כך לפחות חשבו דרור שטרנשוס ואנשיו שמייחצנים את הסכם ז'נבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או קיי, אני מסכים בקלות גם לזה. עכשיו בוא נחזור למאמר המקורי ב"עין השביעית" ממנו התחלנו, זה שהסביר שהטייסים עשו את כל הטעויות בעולם + מותה של המחאה הספונטנית. מה הוא ניסה לומר? שהטייסים יכולים היו לנצל ערוץ שליטה זה, ולא עשו זאת? שהם כן עשו זאת אבל לא טוב? שזה רע שערוץ השליטה הזה קיים בכלל, ומכאן מותה של הספונטנית וכו'? אלו שאלות לא נורא מעניינות, כמובן, ואין הכרח לדון בהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, במידה רבה הוא מנסה לומר שבמקרה של "הטייסים הסרבנים" הגולם קם על יוצרו. שמרוב התעסקות באיך למכור את הסיפור, ואיך לעטוף אותו (אלמנטים שהם ללא ספק בעלי חשיבות במציאות המודרנית), הם שכחו לחדד את המסר שלהם, ולבדוק מה בדיוק הם רוצים להגיד. אני חושב שהביקורת העיקרית שעולה מן הכתבה על התנהלותם התקשורתית של הטייסים1 נוגעת לעניין הפרופורציות. כלומר, אם באופן סכמטי ניתן לומר שככל שה"סיפור" שאתה מנסה לקדם הוא יותר "קטן", כך אתה צריך גימיק יותר גדול כדי להכניס אותו לעיתון, אז מבחינה מסוימת יכול להיות שהטייסים חטאו כאן ב"מאמץ יתר" (או "עודף מוטיבציה" אם לתרגם זאת לקריטריונים להעפה מקורס טייס). הסיפור של טייסים סרבנים הוא סיפור שעומד על רגליו בכוחות עצמו. הוא סיפור מוכר. במידה רבה ניתן לומר שהגימיק שלו הוא "בילט אין". זה לא אומר שאין הצדקה לנקוט באמצעים שיבטיחו שהוא יגשים את הפוטנציאל שלו, ו"לתחזק" אותו כך שלא יעלם מהר מדי מהתודעה הציבורית (ולכן, אני לפחות לא הייתי פוסל את הסכם הבלעדיות), אבל זה כן אומר שצריך לשמור שהוא לא יצטייר כגימיק ותו לא. אפשר להיעזר במשרד יחסי ציבור, אבל צריך לשמור ש"החוטים" לא יהיו גלויים מדי, ו(בהנחה שהמתואר בכתבה הוא מדוייק)אין שום הצדקה לכך שהטייסים יטילו על עצמם מגבלות מחמירות יותר, מאלה שהטילו עליהם כלי התקשורת עימם סיכמו על בלעדיות. שמתי לב עכשיו שיוצא שלא ממש עניתי ישירות לשאלות שלך - הייתה לי איזושהי תוכנית "להתחבר" אליהן באופן יותר ישיר בסוף, אבל לא יצא – אם כי ממילא אני מבין שהן לא נורא מעניינות אותך (אותי הן יותר מעניינות משיעורי הבית שאני אמור לעשות) אז אולי זה בסדר. 1 או לפחות זאת שהייתה אמורה לעלות מהכתבה. אני מסכים שהיא לא מספיק ממוקדת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |