בתשובה לטלה בר, 17/11/03 18:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דבר שאת בהחלט לא עושה. את לוקחת מיתוס ויוצקת לתוכו את התיאוריות שלך- ואפילו את לא היית בטוחה איך בדיוק הבריאה המצרית משתלבת בתיאוריה שלך. לפי התיאוריה שלך, אנגידו היה צריך להיות בין המתים. אחרי הכל, הוא התעלס עם כוהנת עשתורת. אנגידו ,לפי המיתוס, היה פרא פשוט. כמו כן, עשתורת רצתה גם את אנגידו במיטתה- המיתוס מציין עובדה זו. אנגידו לא היה מלך. ארך ,להזכירך, הייתה עיר עצומה לגודל ומפוארת ולא איזה שבט אפריקני נבער. וגילגמש מתואר בפירוש כרודן. ההמונים התפללו אל האלים כדי שיושיעו אותם מגילגמש. זו הסיבה לבריאתו של אנגידו. מדוע שהסופר יטרח לעשות את זה אם חטאו ברור? למעשה, גילגמש חטא עוד (לפחות האלים היו סבורים כך) לפני שהוא פגש את עשתורת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מבדיקה ב-"מיתולוגיה הבבלית" מסתבר שטעיתי לגבי אשתר. היא לא הייתה עד כדי כך נדיבה. אשתר/איננה הייתה האלה הפטרונית של ארך ולכן הקדשה הייתה חייבת להיות של אשתר. אנכידו (הספר שאני קראתי השתמש באיות אחר-'אנגידו') אכן נותר בחיים. מאידך, המעשה שהמליצה לו הקדשה לעשות שקול להוצאה להורג. גילגמש מופיע ברשימת המלכים המיתולוגיים של שומר כמי שמלך מאה עשרים ושש שנה. אביו היה לוגאלבנדה, גיבור מוכר ומכובד בפני עצמו- כפי שהדבר מופיע ברשימת המלכים. אני חושב שאת מתארת את אשתר כרחומה מדי. מוות יהיה עונש רחום מדי לעומת מה שהיא עשתה לכמה ממאהביה המסכנים שלא כולם היו אנושיים כמו סוס המלחמה. למעשה, אנכי מתאר די בדיוק את תחומי שלטונה של איננה (שהיא בתו) לאחר שהיא טוענת שהוא לא השאיר לה כלום. הוא כמובן מסביר לה שהוא השאיר לה הכל. צריך לקרוא את הפרק הספציפי כדי להבין. עלה באפי ניחוח עז של טלנבולה דרום-אמריקנית למקרא הסצינה ההיא משום מה.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אמרתי במלה אחת שאישתר היתה רחומה - זוהי תכונה שמעולם לא ייחסתי לאלה כלשהי, כי אני לא חושבת שהרחמים היו חלק מתכונותיה. למעשה, יש לזכור שאת הקרבנות העלו בני האדם ולא האלים עצמם - שלגבינו מעולם לא היו קיימים מחוץ למיתוס. אולי יש להאשים באכזריות את הכוהנים שדרשו את הקרבנות האלה, כדי לאשש את קיומם ואת המשכיות קיומם התיאורטי של האלים, שהומצאו, נא לזכור, בידי האדם עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שגילגמש מנה הייתה רשימת המאהבים שלה, לא רשימת הקורבנות שלה (במובן של קורבנות למזבח). ואפילו היא הייתה צריכה להבטיח לאביה, אנו, שמחסני העיר מלאים בתבואתן של שבע שנים פוריות לפני שקיבלה ממנו את מוסרותיו של פר השמיים. רחמים כן היו מתכונותיה- העובדה שהיא ירדה לשאול כדי לנסות להוציא משם את דומוזי (למרות שהיא עשתה את זה כאיננה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מתוך רחמים אלא מכיוון שרצתה אותו לעצמה. גורלו של דומוזי היה דומה לזה של פרספוני בתה של דמטר שנחטפה בידי האדס: כאלי צמחייה בילו את חלק השנה על פני האדמה כשהם משגשגים ומפיקים פרי, ואת חלק השנה האחר בילו בשאול לאחר שכמשו ומתו. חלקו החי של דומוזי השתייך לאישתר, אלת החיים והפריון, וחלקו המת לארשקיגל אלת השאול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנקידו אכן מת, מתישהו אחרי ששכב עם אישתר, וגילגמש התאבל עליו. ולמה אתה מתכוון שגלגמש חטא - מה משמעות החטא שאליו אתה מתכוון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתוב שם שהאנשים סבלו משלטונו ולכן הם התפללו לאלים. הם, כתגובה, יצרו את אנכידו שיהווה לו בן תחרות. וכמובן, יפחית את המעמס מעל משקל האנשים. אנכידו מת משעמום עד כמה שזכור לי; אם עשתורת הייתה מעורבת בעניין, זו לא הייתה הדרך שבה הוא היה מת. הוא אכן מת אבל מבחירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההערות שלך רק מראות שאתה לא יודע איך לקרוא מיתוס (לא כשירה ספרותית אלא ככתב סמלים המעלה תורה דתית מסויימת). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |