 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. קראתי את המיתוס הבבלי( כמו שהוא מוצג ב-''מיתולוגיה הבבלית''). תיאמאת הייתה די אפאתית לגבי מעשי האלים עד שהם העמידו איום ממשי על קיומה אפילו שהיא קיבלה לפחות אזהרה אחת מראש. ניתן לומר שזה היה במידה רבה באשמתה של תיאמת. ב. בהתחשב בעובדה שזו הפעם היחידה שמתוארת בריאת האדם בתנ''ך, את די מכלילה. אין שם דוגמה מקבילה של אלה אישה שהייתה יכולה להוכיח את טענתך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, הדרך הנכונה לקרוא מיתוסים קדומים היא לקחת את העובדות המסופרות בלבד, ולא את הערכת המספר על אופיים והתנהגותם של הדמויות המופיעות במיתוס, מאחר שהערכה זו היא בלי ספק מאוחרת יותר מסיפור המיתוס עצמו. לכן לא הייתי לוקחת ברצינות את ההערה על ה"אפאתיות" של תיאמת ועל הקשר שלה לגורלה. מה שצריך לעניין אותנו הוא א. שבתור אמו של מרדוך ברור שהיא קדמה לו בזמן. ב. שהוא התקומם נגד האלה הקדומה, השמיד אותה, ואז ברא ממנה את הארץ - מאחר שהארץ נעשתה מגופה של תיאמת, ברור שהאלה היתה בעצמה אלת הארץ, והסיפור שבנה בנה את הארץ ממנה הוא מאוחר יותר, ורומז להתקוממות האלוהות הזכרית הזוטרה נגד האלוהות הנקבית העליונה עליו. לא היבנתי את ההערה השנייה. ומה בדבר אשרה, או עשתורת, אלת הפריון הכנענית הגדולה שהעברים הקדמונים האמינו בה, גם לדברי התנך? אם לא מסופר שהיא מעורבת בבריאת העולם, זה בהחלט יכול להיות מפני שהתנך נכתב בתקופה מאוחרת, לאחר שסיפורים כאלה כבר עברו מהעולם בעקבות השתלטות אלוהויות זכריות על הפנתיאון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, היא הייתה סבתו של מרדוך ולא אמו. וכאשר את מנתחת מיתוסים, את צריכה לשקול אותם גם על הרקע התרבותי שממנו הם באים. דן אלגביש, בספרו ''השירות הדיפלומטי במזרח הקדום'', מספר על שתי גירסאות של אותו מיתוס שהשוני בהם נובע מהשינוי בכללי הטקס שהיו מקובלים (והאלים נהגו לפיהם בישיבותיהם). בתולדות העולם התקוממות בנים ובנות כנגד אבותיהם ואמותיהם בממלכות היא עובדה מאד מוכרת. זה נעשה למען המטרה הארצית של השגת השלטון ולא מטעמים פולחניים כלשהם. המיתוס מדבר על התקוממות מרדוך כנגד תיאמת- בנוגע לסמליות, בעלה של תיאמת נהרג קודם. המיתוס הבבלי מנסה גם להסביר איך מרדוך עשה זאת- אפילו את חייבת להודות שזה לא אמור להיות מבצע קל. עשתורת היא אחת מהאלים הצעירים, מבנות דורו של מרדוך. העובדה שבשירת גילגמש היא פונה לאביה כדי לקבול בפניו על העלבון שעלבו בה גילגמש ואנגידו. ומדובר במיתוס שומרי (ארך, כמדומני, הייתה עיר שומרית). דבר זה אינו סותר את מה שאמרת בכלליות אבל דבר זה סותר את טענתך שמדובר ב-''האלה הגדולה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, אין לנו מושג על הרקע התרבותי שממנו באו המיתוסים, מאחר שהם היו קיימים זמן רב לפני הכתב. הטיעונים שלך שייכים לאותה התעלמות מעובדה פשוטה זו. ברור שההתקוממות נעשתה למטרת תפיסת השלטון - מעולם לא אמרתי שזה היה למטרות פולחניות. אני בכלל לא מתייחסת לפולחנים, שלא מעניינים אותי ביותר, אלא לסיפור המיתוס ומשמעותו המעשית בלבד - כלומר, מה אפשר ללמוד ממנו על המבנה החברתי של התקופה שבה התפתח המיתוס. עשתורת, או נכון יותר אישתר, היתה אלת השמים ובוודאי גדולה למדי אפילו בתקופתו של גילגמש. למעשה, מקובל על המלומדים ששמה הוא אחד מכינוייה של האלה השומרית איננה, שבוודאי היתה אלה גדולה - מלכת השמים, אלת העונות וכל מקורות המים. שירת גילגמש גם היא מאוחרת למדי, ובה מסופר איך מתקומם גילגמש נגד חובתו כמלך שבטי להיות בן זוגה של האלה, שמשמעות הדבר היא לעלות קרבן לאחר שמילא את תפקידו והיפרה אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דבר שאת בהחלט לא עושה. את לוקחת מיתוס ויוצקת לתוכו את התיאוריות שלך- ואפילו את לא היית בטוחה איך בדיוק הבריאה המצרית משתלבת בתיאוריה שלך. לפי התיאוריה שלך, אנגידו היה צריך להיות בין המתים. אחרי הכל, הוא התעלס עם כוהנת עשתורת. אנגידו ,לפי המיתוס, היה פרא פשוט. כמו כן, עשתורת רצתה גם את אנגידו במיטתה- המיתוס מציין עובדה זו. אנגידו לא היה מלך. ארך ,להזכירך, הייתה עיר עצומה לגודל ומפוארת ולא איזה שבט אפריקני נבער. וגילגמש מתואר בפירוש כרודן. ההמונים התפללו אל האלים כדי שיושיעו אותם מגילגמש. זו הסיבה לבריאתו של אנגידו. מדוע שהסופר יטרח לעשות את זה אם חטאו ברור? למעשה, גילגמש חטא עוד (לפחות האלים היו סבורים כך) לפני שהוא פגש את עשתורת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבדיקה ב-"מיתולוגיה הבבלית" מסתבר שטעיתי לגבי אשתר. היא לא הייתה עד כדי כך נדיבה. אשתר/איננה הייתה האלה הפטרונית של ארך ולכן הקדשה הייתה חייבת להיות של אשתר. אנכידו (הספר שאני קראתי השתמש באיות אחר-'אנגידו') אכן נותר בחיים. מאידך, המעשה שהמליצה לו הקדשה לעשות שקול להוצאה להורג. גילגמש מופיע ברשימת המלכים המיתולוגיים של שומר כמי שמלך מאה עשרים ושש שנה. אביו היה לוגאלבנדה, גיבור מוכר ומכובד בפני עצמו- כפי שהדבר מופיע ברשימת המלכים. אני חושב שאת מתארת את אשתר כרחומה מדי. מוות יהיה עונש רחום מדי לעומת מה שהיא עשתה לכמה ממאהביה המסכנים שלא כולם היו אנושיים כמו סוס המלחמה. למעשה, אנכי מתאר די בדיוק את תחומי שלטונה של איננה (שהיא בתו) לאחר שהיא טוענת שהוא לא השאיר לה כלום. הוא כמובן מסביר לה שהוא השאיר לה הכל. צריך לקרוא את הפרק הספציפי כדי להבין. עלה באפי ניחוח עז של טלנבולה דרום-אמריקנית למקרא הסצינה ההיא משום מה.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה אמרתי במלה אחת שאישתר היתה רחומה - זוהי תכונה שמעולם לא ייחסתי לאלה כלשהי, כי אני לא חושבת שהרחמים היו חלק מתכונותיה. למעשה, יש לזכור שאת הקרבנות העלו בני האדם ולא האלים עצמם - שלגבינו מעולם לא היו קיימים מחוץ למיתוס. אולי יש להאשים באכזריות את הכוהנים שדרשו את הקרבנות האלה, כדי לאשש את קיומם ואת המשכיות קיומם התיאורטי של האלים, שהומצאו, נא לזכור, בידי האדם עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שגילגמש מנה הייתה רשימת המאהבים שלה, לא רשימת הקורבנות שלה (במובן של קורבנות למזבח). ואפילו היא הייתה צריכה להבטיח לאביה, אנו, שמחסני העיר מלאים בתבואתן של שבע שנים פוריות לפני שקיבלה ממנו את מוסרותיו של פר השמיים. רחמים כן היו מתכונותיה- העובדה שהיא ירדה לשאול כדי לנסות להוציא משם את דומוזי (למרות שהיא עשתה את זה כאיננה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מתוך רחמים אלא מכיוון שרצתה אותו לעצמה. גורלו של דומוזי היה דומה לזה של פרספוני בתה של דמטר שנחטפה בידי האדס: כאלי צמחייה בילו את חלק השנה על פני האדמה כשהם משגשגים ומפיקים פרי, ואת חלק השנה האחר בילו בשאול לאחר שכמשו ומתו. חלקו החי של דומוזי השתייך לאישתר, אלת החיים והפריון, וחלקו המת לארשקיגל אלת השאול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנקידו אכן מת, מתישהו אחרי ששכב עם אישתר, וגילגמש התאבל עליו. ולמה אתה מתכוון שגלגמש חטא - מה משמעות החטא שאליו אתה מתכוון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתוב שם שהאנשים סבלו משלטונו ולכן הם התפללו לאלים. הם, כתגובה, יצרו את אנכידו שיהווה לו בן תחרות. וכמובן, יפחית את המעמס מעל משקל האנשים. אנכידו מת משעמום עד כמה שזכור לי; אם עשתורת הייתה מעורבת בעניין, זו לא הייתה הדרך שבה הוא היה מת. הוא אכן מת אבל מבחירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההערות שלך רק מראות שאתה לא יודע איך לקרוא מיתוס (לא כשירה ספרותית אלא ככתב סמלים המעלה תורה דתית מסויימת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשתרת היא אלת כוכב כנענית, מהדור הצעיר של האלים. היא בטח לא אשרה (כפי שמישהו הזכיר למעלה, כבר לא זוכרת מי). היא כן הגירסה המקומית לאישתר, אבל היא לא אותה אחת בדיוק... בכנען היא השילה מעצמה הרבה מאפיינים של אישתר וקיבלה מאפיינים אחרים. (אולי אני אכתוב מאמר לאייל בשם "אל תקראו לי עשתורת"?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם זה לא מדוייק. אצל הכנענים היא נקראה ''אתרת-ימים'', והעברים היו אלה שהפכו את האלף לעין, כדי לייחס לה את תכונת העושר. (אם תזכרי את הביטוי ''עשתרות הצאן''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשרת ימים היא אשרה ולא עשתרת. מן הסתם השורש של אשרה, אושריה, עשתר ועשתרת הוא אותו שורש, אבל זה לא הופך אותם לאותה אלוהות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולדעתי זה בהחלט הופך אותן לאותה אלוהות, אם נרחיק לכת מספיק לעבר הקדום (לפני היות הכתב, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניחה שאת שייכת לאסכולה של ריאן אייזלר ועמיתותיה? התיאוריות על אלוהות נשית אחת קדומה די מושכות, אני חייבת להודות, אבל עוד לא השתכנעתי באמיתות שלהן. כלומר, ברור שהיתה אלוהות נשית, אבל אני לא חושבת שהיא היתה דומה בכל מקום, ואפילו לא יחידה. גם הממצאים הארכיאולוגיים רומזים לכך. וגם, אני קצת לא אוהבת את הרעיון של ארכיטיפ נשי כוללני מדי. אבל גם אם נניח שהתיאוריה נכונה, בכל זאת עברו אי אלו אלפי שנים מאז אותה אלוהות נשית קדומה לכאורה ועד תקופת התרבות המסופוטמית או האוגריתית. ובתקופה המדוברת עשתר, עשתרת, אישתר, אשרה וכו' הפכו לאלוהויות נפרדות, עם תחומי אחריות אלוהיים נפרדים ודברים שונים שהם מלמדים את האדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את אנומה אליש בעצמי, אבל בלארוס כתוב כי לפי ''אפוס הבריאה'' היתה תיאמת ''אם האלים'' - אולי מרדוך היה אחד הצעירים בהם וכך היא היתה סבתו ולא אמו. אני לא חושבת שזה משנה את התיאוריה בכללותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בריאת האדם בתנ''ל מתוארת פעמיים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |