|
||||
|
||||
מוסכם על שנינו שעניין תחיית המתים היה מקובל על רובם המכריע של חכמי המשנה והתלמוד. המחלוקת היתה גם במסגרת פרושים-צדוקים. מה עושה עם זה הרמב"ם? הוא מצרף את תחיית המתים לי"ג העיקרים. המרב"ם לא יכול היה להתנגד לעיקרון תחיית המתים - ולא טענתי שעשה כן. אני רק מניח שהיה לו קושי רב עם תחיית המתים ועצם העובדה שעוד בחייו היו שסברו כי התכוון אלגורית - רק מוכיחה שלא היה בהיר די הצורך בנושא זה. אגב, באותה איגרת הוא מדבר על מוות שני - מה שמנוגד לרוח חכמי התלמוד. צא ולמד שהיה חייב להשתמש בתבנית של "תחיית המתים" אלא שעשה ניסיונות לרכך אותה. (מוות שני, קדום, זמני) |
|
||||
|
||||
ללא רצון לפרובוקציה. אם אכן מתקיימת תחיית המתים והגוף נזנח ונעזב על ידי הנשמה משום שתפקידו הארעי הסתיים, מדוע שלא נשים את גוף המת בשקית ניילון שחורה ונשליכו לאשפה כמו שעושים בגוויות של תרנגולות או פרות? |
|
||||
|
||||
תחיית המתים מדברת על המובן המטריאלי ממש. הגוף לא מאבד מחשיבותו היות ולפי התפיסה הקבלית לגוף יש ערך משל עצמו - כך לפי הרמב''ן. (להבדיל מהרמב''ם) ובלי קשר מה קורה לאחר המוות, האמירה הבסיסית היא - כי מעפר באת ואל עפר תשוב. אני דתל''ש, כך שגם אם היה רצון לפרובוקציה, אני לא הכתובת. (מה גם שיש לי הרושם שמשה דורון מבין יותר ממני בנושאים האלו) |
|
||||
|
||||
בדיוק מהסיבה שקרוב לודאי שאתה לא תצווה את שאריך לשרוף במזבלה המחוזית את שרידי גופתך. |
|
||||
|
||||
אם ניתן היה עפ"י החוק לשרוף את הגויה, אני בטוח שהרבה אנשים היו בוחרים בדרך זאת. אני, למשל, הייתי מעדיף שאת גויתי יאכלו האריות בסאפרי ולא הרימות בקבר, אבל מי מתחשב בזה ? |
|
||||
|
||||
אני אישית הייתי מעדיף לתרום את גופתי, כאשר לא יהיה לי עוד צורך בה, למדע. ואם אפשר אז גם לקצור ממנה כמה איברים להשתלה. אבל אם לא אזי איני רואה שום בעיה בשרפת גופתי לאחר מותי. אני מעדיף לעלות לקרובי קצת פחות כסף ממחירה של חלקת קבר. אני גם חושב שעבור הקהילה החילונית, רק הקישור לשואה מונע שריפת גופות (זוכרים את ג'ון גודמן מפזר את אפרו של סטיב בושמי ב"ביג לובובסקי"?) שאני אישית לא רואה בו שום רע. ראה את ההינדים בהודו או בארה"ב ומדינות רבות אחרות בהן קיימת האפשרות הנ"ל. אגב, מסתבר שיש *עודף* של גופות שנתרמו לצרכים מדעיים. |
|
||||
|
||||
אך זאת היתה בדיוק השאלה. מה מונע מאיתנו לצוות על שריפת הגופה או להשליכה ככלי אין חפץ. האם זה בגלל קיבעון פסיכולוגי-חברתי שהשתרש כל כך חזק אצלינו? נראה לי שלפחות מבחינת היהדות אסף שרעבי נתן למעלה תשובה מספקת. אך מה בדבר הלא מאמינים ?מה מונע מהם להתייחס לגופת אדם כמו לגופה של תרנגולת מתה? |
|
||||
|
||||
מבחינה אנתרופולוגית לטקס הקבורה יכולים להיות כמה טעמים. הנה שניים. צורך של הפרט - לספק את צרכיו הפסיכולוגים של הפרט בעקבות אובדן אחד מיקיריו. צורך של החברה - לשמור על הדפוס החברתי שנפגע בעקבות אובדנו של אחד מהחברה. הדפוס החברתי עבר זעזוע מבני, ועל כן צריך בעזרת הטקס ליישב אותו. |
|
||||
|
||||
ההכרה בכך שהגופה והאדם שחי בה הם שני דברים שונים לחלוטין היא הכרה שכלתנית. פסיכולוגית זה לא עובד כל כך טוב. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |