בתשובה לקורא נבוך, 19/10/03 21:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כפי שמרמזות הפרסומות ברדיו, בתי הזקנים הפרטיים הללו בדרך נועדו לאותם זקנים שמסוגלים לטפל בעצמם רוב הזמן. המקרים הסיעודיים הקיצוניים לא יתקבלו כלל, והם נאלצים להעזר בשירותים הממשלתיים. אמנם עדיף להיות צעיר ובריא מאשר זקן וחולה, אבל גם זקן ובריא זה לא כזה רע, מסתבר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חמוטל היקרה , במקרה רק יצא לי להכנס למכתב שכתבת, כאמא לילד עם פיגור - הזדהתי עם כל מילה שכתבת ואפילו משפטים שנגעו לי קראתי כמה פעמים. קשה, קשה לחיות , עם ילד חריג - מוזר לי לכתוב חריג כי הבן שלי הוא שלי בעיניי הוא כלל לא חריג הוא מתוק, וטוב ואני אוהבת אותו יותר מאשר את עצמי. אבל קשה החיים שלי לא נראים בכלל כמו של אחרים וגם לא קרובים קצת , אני כל הזמן סביבו גם כשהוא במסגרת לימודים הוא איתי איתי בלב ואני שואלת את עצמי מה יהיה הלאה ? עד מתי ? הרבה כח לי ולך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החיים מוציאים מאיתנו מסתבר יותר כוחות ממה שאי פעם דימינו שיש לנו, אני מכירה את הקושי שעליו את מדברת שמגיע באיזה שלב לנקודת איזון , שולחת לך הרבה חיבוק, ואם יש משהו שבו אוכל לסייע כבעלת ותק ונסיון אל תהססי לפנות אלי באימייל ונדמה לי שאני יכולה לדבר גם בשמם של כל ההורים האחרים שהשתתפו בדיון הזה . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום לכולם אתמול אחד הילדים בכיתה הרגילה בה הוא משולב קרה לו לחצר. הבן שלי הלך אחריו, כי הוא בעצם חברו, ולא חשב לרגע מדוע לא ללכת בעקבות חברו. החבר ביקש מבני להכניס אצבע לחור בין הלבנים במעקה החצר. ואמר לו זה שוקולד, תטעם. הבן שלי נעץ את היד בשוקולד והכניס לפה. הסתבר שזו היתה צואה. מייד רץ החבר לשאר 40 ילדי הכיתה וצעק קולי קולות "X אכל קקי, X אכל קקי"... וכעדר שלם כל הכיתה התקרבה לבן שלי וצחקה ולעגה לו בפניו "X אכל קקי"... למה הבאתי כאן את הסיפור הזה? כי אני מזדהה עם הסיפור הראשי ויש לי הרגשה שמעבר למספרים, ולאינטראקציה מדינה - הורה לילד עם צרכים מיוחדים, יש עוד המון, אבל המון פרטים קטנים של יום חולין, לפעמים קשים כמו שהבאתי כאן. זה ילד שהוא הבן שלי, שגם לו נפסקה המועדונית בגלל שההורים לא יכלו לממן מכספם הסעות (500 ש"ח החודש) בנוסף לתשלום על המועדונית. אבל חוץ מכספים מדובר כאן בצורך מאוד בסיסי וחשוב בעיני. הצורך של ההורה לשוחח ולהרגיש שהצד השני באמת לא ילעג או יהיה ציני כלפיו, כי גם ככה, יש הרבה, אבל הרבה מה לעשות. תודה עוד נקודת ראיה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה כולם צודקים. כל אחד וגישתו. אני מסכימה איתך שהשיחה נגררה לדיון במשאבים כלכליים אולי בצורה קולנית ומוגזמת מפני שזו דרך קלה להתמודד עם הכאב שמביע הכואב ועם המבוכה שחש הקורא שבחיי היומיום שלו נוגע בעניין באופן נקי מרגש למעט אולי טיפה של חרדה שקשורה בידיעה שזה יכול לקרות לכל אחד, גם לו. רבים מהקוראים יחשבו שמקומה של שיחה כזו בגטו של פורומים של הורים לילדים פגועים - שם המקום מוגן ומותר לבטא רגש מזוקק. אני טוענת שהדיון צריך להתקיים בפורום חברתי רחב גם אם אני כהורה מסתכנת בפגיעה חסרת רגישות בי בדיוק בבטן הרכה. הדיון פה הוא העולם בזעיר אנפין,כל מה שנאמר פה נאמר גם במציאות והאנשים שהשתתפו בדיון הזה מבטאים את אותן עמדות באותו אופן מעודן או גס- כעניין של סגנון אישי גם בריאל לייף . באופן אישי אני שמחה על ההודעה שלך ,בדיוק בחלקו התחתון של הדיון שכבר התחיל להרדם ולהראות סימנים שמיצה את עצמו וקיוויתי שלא האקורדים הצורמים יחתמו אותו. אני שמחה על ההודעה שלך שעוסקת בעצם בערכים ובחינוך לפתיחות לקבלה ולעזרה לחריג וגם בצורך לשוחח ולשתף וגם לנסות להשפיע ולרכך עמדות חברתיות באמצעות מילים. כל אלו מטרות חשובות . |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |