בתשובה לדובי קננגיסר, 19/10/03 9:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעלים הם המשפחות... המנהל מתפקד כמיופה כוח מטעמם. מה שמעלה נקודה רלוונטית מאוד שלא נגעתי בה: החלפה הדרגתית של בעלי המניה (המשפחות) עם חלוף העתים. ייתכן והמנייה צריכה להיות עם מועד תפוגה כלשהו או מותנית בשיוכיות (כלומר, אם יש או אין לך ילד). אבל, למען האמת, זו בעיה לטווח ארוך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
או-אה. מאיפה בדיוק אמור להיות למשפחות את ההון הראשוני כדי להקים עסק כזה? לרכוש שטח, לבנות את המבנים הדרושים, לקנות את כל הריהוט והציוד הדרוש - ההשקעה הראשונית בפרוייקט כזה היא מאוד גבוהה. מאיפה הכסף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו בזמנו ניסינו להתבסס על תרומות , מנסיון של פרוייקטים קודמים לפעמים זה מצליח ולפעמים לא-- בעיקר עניין של מזל כמו לשחק ברולטה. קושי נוסף הוא לרכוש אדמה, גם כשיש כסף מסתבר שבעייתי לקנות למטרה כזו, והכי קשה להתגבר על עויינות השכנים לפרוייקט כזה - ולכן גם אין כמעט סיכוי לשכנע את העיריה שתתן אישורי בניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מה שהדיון הזה מזכיר לי. כל פעם שנדמה שמטפסים עם איזה רעיון והמספרים נראים מסתדרים וגם התיאוריה, נפגשים באיזה חבל שמגליש למטה. האם יתכן שבכל זאת אין סיכוי להרים פרוייקט כזה בלי תמיכה ממוסדת של המדינה? כלכלית וגם תמיכה מורלית מעצם ההכרה בחשיבות העניין לצורך פירוק התנגדויות אישיות של אזרחים חפים מילדים פגועים. לוידעת ..... אני ממשיכה להקשיב לעמדות השונות וגם לחשוב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |