|
||||
|
||||
גם כאן יש ניגוד-אינטרסים מובהק: איש המקצוע רוצה קליינטים/פציינטים. לעתים - לאורך זמן. ההבדל הוא העלות. לא מעבר לכך. וכיוון שמי ששילם סכומי עתק על ניתוח או טיפול מיותר לא מעוניין להיראות כ"פראייר", יש פחות חשיפה בסקטור הפרטי. (ההערה הזאת באה לומר: גם בסקטור/בפתרון הפרטי יש בעיות ערכיות, או אם תרצה: מוסריות.) לגבי המשך דבריך והמשך הדיון: ...יש לי הרבה-הרבה על מה לחשוב. תודה. |
|
||||
|
||||
את צודקת. יש ניגוד אינטרסים מובהק בכל מקום בו אין יעד ברור. כשאני שובר את הרגל או לוקה בדלקת ריאות יש לרופא יעד ברור -- לרפא אותי באופן מוחלט וחד משמעי. כאשר מדובר במחלה כרונית, לעומת זאת, האינטרס הברור שלו הוא לטפל בסימפטומים ולא בשורש הבעייה. אני לא אומר שהוא בהכרח ימשוך אותי באף, אבל הפיתוי קיים וברוב המקרים גם נענה. לגבי התמיכה שלי בסקטור פרטי כאן -- רק סקטור פרטי אפשר להעמיד בצורה ברורה מול ברירות ובחירות. רק כשהשירות פרטי אפשר להדיח מנהל שאינו מספק את השירות כהלכה. במנגנון ממשלתי זה בדרך כלל כמעט תמיד בלתי אפשרי. |
|
||||
|
||||
האמירה שלך על סימפטומים מול ''שורש הבעיה'' היא תיאורטית בלבד. נכון להיום לא ידועה דרך לרפא מפגרים. במקרה של אוטיסטים, שיטות הריפוי הן אזוטריות ושנויות במחלוקת. גם חולי נפש קשים לא נרפאים במאה אחוז, מקסימום מגיעים לתפקוד יציב. האמירה הזו היתה הופכת מעשית לו היית מדבר על טיפול בסימפטומים מול מניעה (איבחון מוקדם או איתור סיכון גנטי). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |