|
||||
|
||||
שקולניק רצח/ חיסל מחבל. היותו של המחבל כפות אינה מקהה את היותו מחבל. יש לזכור שהמחבל נכפת לאחר שנתפס "על חם", כאשר ניסה לחדור ולפגוע בילדי בית ספר יסודי. כמו כן היה מחבל מבוקש עם עבר ידוע. אם שקולניק היה הורג את אותו מחבל במהלך ניסיון לעצור את המחבל מביצוע פשע הוא היה מקבל צל"ש. שקולניק עשה פשע אנטי מוסרי ואנטי חוקי לפי כל קנה מידה (אזרחי או דתי), אבל פשע זה אינו דומה לרצח חפים מפשע, לטרור הערבי המשתולל בארצנו, אותו ייצג המחבל ההרוג, המחבל שניסה לרצוח דקות אחדות קודם לכן ילדים בזמן משחקם בחצר בית הספר. מאסרו היה צודק, ככל פושע. אך חנינתו הביאה להשלמת הצדק ולהבדלה בין מחבל טרוריסט, למחסל מחבלים. חומר למחשבה. בימים אלה צהל מחסל מחבלים. מה ההבדל בין חיסול בפקודה לחיסול ספונטאני? בשני המקרים אין שופט ואין משפט. |
|
||||
|
||||
יש הבדל. ההחלטה לחסל אדם מסויים על ידי הממשלה היא לאחר שהוצגו הראיות להצדקת חיסולו ליועץ המשפטי לממשלה. אם היועץ לא היה חושב שהוא יכל להגן על הממשלה בבג"ץ הוא לא היה מאשר זאת. בחוות דעת משפטית שכתב אלייקים רובינשטיין הוא טוען שמדובר בפעולת סיכול ולא חיסול, וכאן בדיוק ההבדל: סיכול יכולתו של המפגע לפגע, לעומת הריגתו לאחר שהוא כפות ואינו מההוה סכנה. |
|
||||
|
||||
מר צוברי הנכבד, נימוקיך איתנים ונכונים, ויפה עשית שמראש סייגת עצמך קטגורית ממעשיו. בברכה א. מאן |
|
||||
|
||||
אלכס שלום, סליחה על התגובה המאוחרת. בדיונים פרטיים שניהלתי על מהות הענישה בחברה המודרנית הגעתי למסקנה כי מוסד ה''עונש'' הינו מפוקפק למדי. בדרך כלל מקובל לומר כי העונש מורכב משני חלקים -- נקמה והרתעה. הנקמה (שבאה בתגובתו המקורית של צבי כ''עשיית צדק'') היא בריה מוזרה בתרבות המודרנית. הנקמה היא מעין תיקון מיסטי של העבר ושריד מימי ''עין תחת עין, שן תחת שן''. אמנם התקדמנו מאז (לפחות בחלק מהמדינות, אני לא מתייחס עכשיו לערב-הסעודית למשל) אבל גם מאסר או קנס או בודאי עונש גופני כלשהו -- אפילו מוות -- משקף המשכיות של אותה גישה. אפילו קאנט לא השתחרר מאותה מיסטיקה כאשר הוא כותב ב''שלום הנצחי'' כי גם אם המדינה מתפרקת צריך להעניש את אחרון הפושעים -- כלומר, גם לאחר פיזורו של כל גורם שיפוטי או סמכותי עדיין יש להתמיד באותה נקמה. ההרתעה, לעומת זאת, גם היא לא סיפור הצלחה, ולראיה כמות העבריינים שחוזרים למאסר שני ושלישי, בדרך כלל גם על אותה עברה. ההרתעה פשוט לא יעילה. כאן יבואו כמובן המסנגרים ויטענו כי ההרתעה מונעת מהציבור הרחב לבצע את אותה עבירה, אולי זה נכון (וקשה להכריע בשאלה זו) אך אי אפשר גם להתעלם מהנתון שהבאתי. לכן, כאשר מר צוברי כותב ''...אך חנינתו הביאה להשלמת הצדק...''. מה המשמעות שאתה מיייחס לכןץ שלך, ערן |
|
||||
|
||||
חשבתי שלעונש אמור להיות גם חלק שלישי (לא שאני טוען שזה מצליח), הרחקת הפושע מהחברה ומניעה ממנו לפשוע לתקופה מסויימת (כולל ניסיון לשקם אותו?). |
|
||||
|
||||
כן, וואלה שכחתי. וגם זה לא עובד, נכון? |
|
||||
|
||||
בדבריך ציינת, למעשה, שתי מטרות של דיני העונשין. המטרה האחת היא היסוד המניעתי - כלומר מניעה מהפושע "לחזור לרחובות", והגנה על הציבור מפני הסכנה הפוטנציאלית הגלומה בו. הבעייתיות ביסוד זה היא הקושי באומדן אותה סכנה לגבי כל מקרה לגופו. המטרה השניה היא הרתעת היחיד, הטומנת בחובה את הצורך בשיקומו של העבריין. אולם, שיקום העבריין אינו כה פשוט. מבחינה פרקטית, במנגנוני השיקום יש עוד מקום להתפתחות; מן הבחינה האקדמית, יש שיטענו כי "שיקום האסיר" הוא למעשה אותה נקמה שהוזכרה לעיל, בתכסית הומנית - מעין תירוץ חברתי ליסוד הגמול הקאנטיאני. גם הצורך בשיקומו של העבריין מעלה מספר תהיות: מה עם עבריינים שלא ניתן לשקם? האם החברה רשאית להכריח מישהו לבחור בדרך של שיקום כנגד רצונו, למשל? |
|
||||
|
||||
בכל זאת: רוב העבריינים, כולל אלה המועדים לחזור שוב ושוב על עברותיהם, חוששים לחזור לכלא. הרושם שלי הוא שגם המאפיונרים הגדולים ביותר מעדיפים שילדיהם יהיו אנשים ישרים ולא ילכו בדרכם. סעודיה, עם העונשים המטורפים שלה, היא מדינה עם פשיעה מועטה. האם העונש הוא הגורם? קשה לדעת. האם יש למישהו דוגמאות של חברות קרובות זו לזו בהרכבן עם שיטות עונשין שונות? מעניין יהיה לנסות לנתח את היקפי הפשיעה בהן. |
|
||||
|
||||
שקולניק רצח אדם. האם הוא היה מחבל? לעולם לא נדע. ה"מחבל" לא ניסה לתקוף בית ספר. שני מתנחלים ראו אותו, החליטו שהוא מתנהג בצורה חשודה, והורו לו לעצור. בתגובה, הוא שלף סכין וניסה לדקור אותם. הם השתלטו עליו וכבלו אותו והודיעו על לכידת "מחבל". כאן נכנס שקולניק לתמונה. לאחר מכן נטען שהנרצח נשא רימון. עד כמה שהבנתי, הרימון לא הופיע כראיה בבית המשפט. כל מה שיש לנו, אם כן, הוא נסיון דקירה מצד אדם החש בסכנה. לא ראוי? אולי. תגובת יתר? אולי. מחבל? לא ממש. העובדה שאדם נעצר, ושנמצא עליו נשק קר, עדיין לא הופכת אותו למחבל. לא שזה קשור, באיזושהיא צורה, לשקולניק: הוא סתם ירה באדם כפות, שלא היווה עליו כל סכנה. במדינת ישראל אין עונש מוות. שקולניק מינה את עצמו לקטיגור, בית דין ותליין. דינו היה מאסר עולם בכל מדינה נורמלית. |
|
||||
|
||||
המחבל שנהרג ע''י שקולניק היה מוכר לכוחות הביטחון, בעל עבר ''בטחוני'' וכמדומני אף ''מבוקש''. נראה שבשעת המעשה לא ידע זאת שקולניק, אבל אין ספק שלא היה מדובר בערבי תמים שאיבד את דרכו ומצא עצמו חמוש בישוב יהודי... |
|
||||
|
||||
כלומר חושיו המחודדים של מר שקולניק זיהו כי ערבי ספציפי זה הינו בחזקת אשם (שהרי לא ידע שקולניק כי איננו ''ערבי תמים'', לכך כנראה יש צורך בהוכחה מיוחדת, והוא בחזקת מפגע כל עוד לא הוכח אחרת), שפטו אותו, הרשיעו אותו לגזר דין מוות ובצעו את העונש המוטל - ממש מכונת צדק מהלכת על שתיים... |
|
||||
|
||||
וגם אם אכן ידע שקולניק שמדובר במחבל, בישראל זה נחשב רצח. אם חיי אדם אחד שווים פחות מחיי אדם אחר בישראל, ולא משנה אם זה בגלל דת, מין, גזע, לאום, או אם הוא פושע מסוכן, זהו יום עצוב לישראל. |
|
||||
|
||||
אם בישראל לא שווים חייו של אדם טוב וישר, הגון ונעים הליכות, שלא עשה רעה לאיש, יותר מחייו של רוצח שפל הזומם לקטוע את חייו של אותו אדם טוב וישר, זהו יום עצוב לישראל. |
|
||||
|
||||
אם ישראל תקבע כי היא זכאית להחליט לאילו חיי אדם יש ערך ולאילו לא, סימן שהדרדרנו עוד צעד ברמה המוסרית שלנו. |
|
||||
|
||||
ואני דווקא סבור שמי שאינו מסוגל להכריז כי ערך חייו של רוצח פחות מערך חייו של קורבן, הוא המדורדר מוסרית. (על פי סולם הערכים שלך, האם קיימת הזכות להגנה עצמית ? הרי לא עדיף דם הנהרג על דם ההורג) |
|
||||
|
||||
כן, אבל. האדם שנרצח על ידי שקולניק לא הועמד לדין ועל כן לא נמצא חייב. הוא חף מפשע על פי ההגדרה המשפטית. שקולניק הועמד לדין באשמת רצח ונמצא אשם. מכאן, על פי ההיקש שלך, חייו של שקולניק שוים פחות מחייו של האדם שאותו הוא רצח. |
|
||||
|
||||
אדם המגן על עצמו אינו עושה זאת על מנת להעניש את הרוצח. הוא עושה זאת על מנת להציל את עצמו הוא. אדם, או גוף, או מדינה, המחליטים כי לחיים יש ערך שזכותם לקחת ולתת ככל שיחפצו, די גובל בגישה ברברית ופרימיטיבית. |
|
||||
|
||||
מר נתניהו הנכבד, הכל עניין של נאראטיב. יש לשער כי גם שקולניק הרוצח ו/או המציל וקהל תומכיו - ממש כפי יריבו המחבל ו/או הקורבן ומזדהיו, ישימו עצמם אינטואיטיבית בחלקה הראשון של משוואתך - לא לפני שידאגו למקם את הצד הנגדי על תקן הרוצח ו/או הקורבן להגדרתם ולשיטתם בצידה השני. כך או כך - הגיהנום הינו תמיד הזולת. בידידות א. מאן |
|
||||
|
||||
ומדינת ישראל צריכה לייצג את הנראטיב שלנו. הערבים הרי לא יעשו זאת במקומה. |
|
||||
|
||||
מקובל לחלוטין. א. מאן |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |