 |
אני מעריכה מאוד את החשיפה שלך ואני יודעת שזה לא עניין של מה בכך (:
ולשאלתך: לא מחקתי את חיי - כשארנון נולד הייתי מתמחה בבי"ח סיימתי כמובן את ההתמחות שלי כפסיכולוגית קלינית ואני עוסקת במקצועי כל השנים (ומתפרנסת ממנו) - במהלך השנים האלו לא וויתרתי על חלום ישן וסיימתי לימודים בבית ספר לאמנות , ואני אמנית פעילה יש לי סטודיו ואני מציגה וגם עוסקת בכתיבה של חומר תיאורטי ובביקורת אמנות.
אני נשואה יש לי בת,שהיא אחות ביולוגית לארנון וההשקעה שלי בה ענקית - לא סגרתי את עצמי מבחינה חברתית וחברי ידעו תמיד שארנון הוא חלק מעיסקת חיי, ואני מוקפת רוב זמני באנשים בריאים , אני אדם פעיל מאוד , ונעזרת בשרותי שמרטפות שעולים ממון אבל מאפשרים לי ולמשפחתי את החופש לחיות ככל האדם ובכך הם בעיני חשובים לא פחות מטיפולי: ריפוי בדיבור , ריפוי בעיסוק, שעורי כתיבה ונגינה שארנון מקבל.
בתפיסת העולם שלי : למשפחה יש זכות להתקיים גם כשנולד לה ילד פגוע ומבחינה זו ארנון אינו הילד הראשי/עיקרי אלא אחד מחברי המשפחה - וצרכיו מיוחדים בדיוק כמו צרכינו רק מרובים יותר.
הערה נוספת לתגובה אחרת שנכתבה אי שם למעלה , אנני זוכרת על ידי מי ודנה בשאלת האחריות של האחים : אני העברתי את המסר שבמשפחה קיימת ערבות הדדית וכשם שאני דואגת לבתי היום כך אני מצפה שתחוש אחריות כלפי כלפי בעלי וכלפי ארנון כשנזקן נחלה או נמות. אני בטוחה שמשהו מן המסר הזה הופנם - ובכל זאת אין לי ציפיות או רציון שארנון יגור עם אחותו אחרי מותי, גם לארנון מגיע בית משלו - והוסטל הוא בית לאנשים עם מגבלות ודירייו גם הם משפחה קטנה בזכות עצמה. ילדי בודאי ישגיחו עליו - אך לא במגורים משותפים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש