בתשובה לאורית הלפרין, 11/10/03 20:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אדם המופיע בפורום ציבורי, גם אם המשא שעל כתפיו כבד וצערו גדול חייב להופיע בלבוש נאות -- היינו, לכתוב בעברית סבירה. אשר להנחות שלך על כך שיש קשר בין מה שחוויתי בחיי אני לבין התייחסותי לנקודה ''שולית'' -- אני מסרב להשתתף במשחק הנלוז הזה שבו כל אחד מנפנף בדגל הכאב האישי שלו. על פי רוב מקובל באייל שהכותב מתקן את הדברים בזריזות ובא לכל העניין גואל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אוייש.. אולי נפסיק, הרי זה לא עיקר העניין ואני לא תכננתי שיצא כזה אישיו משגיאות הקלדה כאלו או אחרות. חבל לקחת את הדיון שיכול אולי להתפתח דווקא למקומות כאלו. אורי, כוונתי ב"חשיפה" הזו הייתה לפתוח צוהר לקהל הלא מתמחה (לשמחתו) בטיפול בילד פגוע ולהאיר בפרוז'קטור כמה מנקודות הקושי. הסיפור האישי שלי הוא הדרך ואינו המטרה אסור להתבלבל , וכשם שמביכות אותי מילים מחמיאות על הטיפול המסור בארנון כך מביכות אותי מילים אטומות . שאלו אותי כאן באחת ההערות המוקדמות לגבי תחושתי שהמצב מחשיך והולך - ואני אתן דוגמא: בית הספר פעיל עד השעה שתיים וחצי מעבר לשעות אלו מתקיימת מועדונית במימון ההורים . המועדונית חשובה מאוד הן לילדים והן למשפחות גם משום שאלו שעות בהן הילדים יכולים להרוויח עוד קצת פעילות טיפולית וגם מפני שההורים פנויים לעוד כמה שעות של פעילות שגרתית שכל אחד שאין לו ילד פגוע יכול לעשות: קניות מפגשים עם חברים יציאה לבית קפה וכ"ד. לא בכל עיר קיימים בתי ספר של החינוך המיוחד ולעיתים קרובות הילדים נוסעים נסיעה די ארוכה לערים אחרות בפריפריה על מנת ללמוד בבית הספר המתאים להם ביותר. ארנון למשל יוצא מהבית מידי בוקר בשעה רבע לשבע בהסעה שמפזרת כחמישה ילדים כמוהו לשלושה בתי ספר שונים. זה לא פשוט בעיקר בחורף אבל זה חשוב. השנה בפעם הראשונה הודיעו העיריות שהן מקצצות מתקציב אוכלוסית המוגבלים ואינן ממנות הסעה בחזרה מן המועדונית הבייתה משמעות הדבר שלמרות שההסעות מעוגנות בחוק, נמנעת מילדים כמו בני האפשרות לשהות במועדונית, והם חוזרים הבייתה אחרי יום לימודים קצר יחסית. רק בבהילות אני מספיקה להגיע הבייתה אחרי העבודה על מנת לקבל אותו.ואל תשכח שלא כמו ילדים בני 17 רגילים הילדים שלנו הם תינוקות לנצח ואינם יכולים לשאת מפתח להכנס לבית בכוחות עצמם ולטפל בעצמם ובעצם מרגע שהם מגיע הבייתה חייב להיות בבית בן משפחה אחד בוגר בנוסף עליהם. הכספים האלו קוצצו בעצם באופן חד צדדי על ידי העיריה שבלי שום בעיה רכשה בו בזמן : רכב חדיש ובזבזני לגזבר ולמהנדס ומבוזבזים גם מאות אלפי שקלים על תעמולת בחירות מלכלכת רחובות. כשאני דיברתי על תחושה של נסיגה מנאורות התכוונתי לכך שצרכי פעילי הציבור קודמים לצרכי החלשים והפגועים ושמכספים שאמורים להיות מוקצים לרווחתם ננגסים סכומים לטובת בעלי כוח ועמדות. שמכל תרומה שאתם נושאים לאקי"ם אלו"ט וגם לאגודה למלחמה בסרטן - מוקצים כשישים אגורות לאותה פעילות הקפית של נושאי משרות המתעלקים על כספים שנתרמים לאלו שזקוקים. וכמובן ישנו העניין הזה שאין די הקצאה תקציבית לבניית הוסטלים ומוסדות לאוכלוסית הפגועים שמעל גיל 21 שהוריהם הולכים ומתבגרים. ומילה אחרונה לענין שגיאות ההקלדה: לטל ראיתי שהכנסת את פרטי האישיים , לטור שלי באוקפי קוראים פלסטואליה והוא מופיע שם באופן שגוי אנא תקנו גם אתזה. תודה ויום נעים (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל התרשמות דומה שלי מהאופן בו מוקצים משאבים הצגתי את שאלתי ל"תלמה" לעיל. אני לא חושב שההדרדרות במצב היא אקראית או שהיא רצף של מקרי ביש-מזל, או שהחברה סביבנו הפכה פחות אכפתית – פועלת כאן שיטה מסוימת שיש לה מטרות ויש לה תוצאות. ולכן השאלה המתחייבת היא: מה משנים ואיך משנים? מה התוכנית החלופית? אם להציג את התפישה שלי של המצב הקיים, הדברים עומדים כך: המצב הבסיסי: המדינה אמונה על-פי חוק על הדאגה לחלשים וחסרי ישע. עבור זה היא מקבלת סכום "בלנקו" (כלומר, בלי הגדרה מראש של יעדים) מאזרחי המדינה והיא אמורה, בעזרת מומחים (או "מומחים") לחלק אותו כראות עיניה על-פי מפתח ערכי מסוים. המצב שהתפתח: תקציב המדינה הפך לנתח בשר עסיסי הנקרע לגזרים, חתיכה חתיכה, בהתאם לדירוג האריות (בעלי השדולות) בחבורה. מאחר ולחלשים וחסרי ישע אין שדולה חזקה, הנתח הנותר בידם סובל מכמה בעיות מובנות הקשורות זו בזו: א. הוא מצטמצם בהדרגה (משום שלחלשים אין כוח פוליטי לשמור על גודלו) ב. הוא מתפצל בהדרגה (משום שחלוקת הכספים היא כלי שליטה וכל אחד רוצה נתח בשליטה) ג. נתח הולך וגדל מהסכום שעדיין מוקצה לחלשים זולג ל"מנהלה" לסוגיה. ד. האחריות הממשית לתמיכה בחלשים מועברת למשפחות (תמיכה ישירה) ואגודות צדקה. ה. אגודות הצדקה (נוסח אלו"ט) משקיעות את רוב הכסף במנהלה ובמטרות בעלות ניראות גבוהה ולא בהכרח במקום בו הוא נדרש. המצב הזה לא ישתנה באמצעות פעולה חד-פעמית או אפילו רב-פעמית של הגדלת תקציבים. המצב נוצר משום שכך הם בני האדם וזה טבעם: אם הם מקבלים כסף שייעדו אינו מוגדר סביר להניח שהוא לא יגיע ליעדו המוגדר אלא לידיהם של הקרובים לצלחת (כולל מחלקי הכסף, כמובן). בכוונה הגבתי בנימה סופר-מעשית וצוננת לדברים. אני חושב שלקריאות ההשתתפות בצער – וכל מי שהיה נתון אי-פעם במצב דומה יודע שלרוב מדובר במרגליות זכוכית: ביטויים של רחמים עצמיים ואמירות בעלמא לשיכוך רגשות אשם אישיים של האומר – יש השפעה דטרימנטלית (גורעת) לעניינך. במקום לעסוק במה שצריך ואפשר לשנות הדיון הופך ליבבה קולקטיבית זה על כתפיו של זה. מעבר לנחמה המסוימת שיש בכך, לא יכול לצמוח מכאן שום דבר פרודוקטיבי. להיפך, הקינה הופכת מטרה לעצמה. ואם לחזור לנקודת המוצא: מה עושים, אם כן? איך משנים את המצב מיסודו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי מה עושים: לי יש חזון, ואני בספק אם הוא יכול להתממש בימים אלו. נדמה לי שצריך איזו מהפכה תפיסתית ערכית לפני שיוכל להתממש וזו לא קשורה לדעתי לימין שמאל או דתיים אלא לחברה שהתפשטה מערכיה עד שאיבדה אותם. ובכל זאת יש דברים שניתן לעשות בתור התחלה. עמדת המוצא היא שחברה שתתרום ממשאביה האנושים והכלכלים לטובת שמירה על ושילוב של אוכלוסיות חלשות - תרוויח בגדול בתוך פרק זמן לא ארוך. הפתרון הפרקטי חייב להיות קשור באיזו שיטה שמקצה משאבים לפרוייקטים מסויימים ולא למטרה גלובלית שמערבת מסגרות וקשורה במתווכיחים שנוגסים ממהמשאב בכל שלב ושלב (כסף עם שם וכתובת ישירה) לדעתי בגלל נסיונות שכשלו הטיפול אסור שיתקיים בידי אנשים פרטיים , אסור לוותר והמדינה חייבת לקחת אחריות, ולו בשל העובדה שסדר יום של מידנת רווחה אם הוא מתקיים עמיד יותר מאינטרסים של אנשים בני חלוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חש הסתייגות עזה מנטילת אחריות של המדינה בנושא, גם מטעמים עקרוניים וגם מטעמים מעשיים. נשים בצד רגע את העקרונות שלי ונתמקד במעשיים: א. הממשלה היא סוג של מאגר שאתה יודע מאיפה דברים נכנסים אליו, אבל לא מאיפה הם יוצאים. אותו עניין שעמדתי עליו של שטרי בלנקו שניתנים לממשלה בלי קביעת יעדים ברורה. ב. הממשלה, בניגוד למוסד פרטי, לא מחוייבת לשום יעד או תוצאה. זה בדרך כלל מתכון בדוק לכך שלא תושג שום תוצאה או יעד. ג. הבזבוז במוסד ממשלתי גדול מזה הקיים במוסד לכוונות רווח. ד. אנחנו יכולים להקליד כאן עד שאצבעותינו תתקצנה בסנטימטר ולא נצליח להגיע לשום דבר מבנה ובונה עם "הממשלה" – זה גוף אמורפי מדי. עדיף להתמקד בגופים ובפעולה פרטית. אפשר להבין מדבריך כי חווית התנסות פחות מנעימה עם מוסד פרטי. ייתכן שכדאי לבחון את ההתנסות הזו מעט יותר לעומק. בדרך כלל, הכשלים שהוביל לסוף המר היו קיימים כבר בהתחלה. היינו, ליקויים תכנוניים בסיסיים. תוכלי לספר מעט על כך? (שמות ופרטים ספציפיים אינם הכרחיים, אך סיפור המעשה בהחלט יתרום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל עם הרבה בעיות ובעצם בגלל המבנה הפרטי שלהן אינן אפשריות לכאלו שאין להם ממון (100000-15000@ כדמי כניסה ותשלום חודשי בן כמה אלפי שקלים בנוסף לקצבת הנכות מן הביטוח הלאומי). בודאי תסכים איתי שזה סכום שלא מצוי בכיסה של כל משפחה ולמעשה זה סוג של פתרון לעשירים. בנוסף : נשאר הפחד בגלל חוסר הודאות ותחושת חוסר היציבות . אני אסביר תוך שימוש בדוגמא אחת. בדוגמא המוכרת ביותר: מוכרת כי הייתה למרבה הצער בכותרות בחצי השנה האחרונה. כפר תקווה נוסד לפני עשרות שנים על ידי סטף ורטהיימר ובליווי צמוד שלו , השמועה מספרת שהיה מעורב מצידו אספקט אישי רגשי , אני לא באמת יודעת. בכל אופן לכאורה אין טוב יותר מאיש מעש , ואיש ציבור ואדם עם אוריינטציה חברתית לצד אוריינטציה כלכלית כמו סטף - להקים כפר כזה. כפר תקווה הוקם במקומו של קיבוץ שננטש ליד טבעון, בעצם על אדמות מדינה, כמו עוד התשיבות כפרית , הדיירים השתכנו בחדרי הקיבוץ והשתמשו בשאר המבנים הקיימים , הם גרו בזוגות בדירות חדר לכל אחד ופינת מטבח לארוחות קלות , כולל כמה זוגות מעורבים שנוצרו וקיימו חיי משפחה בדירה כזו. הצוות הטיפולי נמצא כל הזמן ברקע, מעורב ולא מתערב בפרטיות הדיירים. מחד נוצרה מסגרת חיים נורמלית שבה קמים בבוקר אוכלים ארוחת בוקר בחדר האוכל הקיבוצי ומתפזרים לעבודה. העבודה בחלקה בתחומי הכפר בתחזוקה שוטפת (עבודות גינון וחצרנות, חדר אוכל מזכירות וכ"ד) , בחלקה עבודה מוגנת מיפעלית שהוקצה לה מקום בכפר, וחלק מהדיירים יצאו לעבודות מוגנות באופן עצמאי בטבעון והשתלבו במרקם החיים של הקהילה שם. לימים התמנה למנהל אדם שבפגישה אישית עימו התרשמתי מאדם חם טוב לב מסור ואינטליגנטי. בביקור שעשיתי בכפר הרגשתי שזה הדגם האידאלי , כאמור בבוקר עבודה ארוחת צהריים חוגים ופעילות חברתית אחרי הצהריים ובערב, ובנוסף מעורבות בחיים בטבעון קהילה קטנה ויחודית שקלטה את הכפר בזרועות פתוחות. נדהמתי לשמוע לפני כמה חודשים במהדורת החדשות שהמנהל נעצר בחשד לעבירות כלכליות, שהכפר רוקן מנכסיו (ומדובר בכספי ענק שזרמו אליו במהלך השנים. מכל אחת מדיריו נגבו דמי כניסה שנשחקו בערך של 10% לשנה כלומר אחרי עשר שנים התפוגגו לחלוטין גם אם הדייר ביקש לעזוב, ובתשלום חודשי ענקי שההורים התחייבו לקיומו גם לאחר מותם בנוסף לקצבת הנכות). ככה שאם ניקח משפחה ממוצעת בישראל, לא נורא עשירה וגם לא ענייה יוצא שהיא לקחה משכנתא עבור התשלום הראשון לכפר או הוציאה את רוב חסכונותיה. שילמה סכום ענקי בכל חודש , ומישכנה את הדירה שבבעלותה לטובת הילד לאחר מות ההורים על מנת שתניב את התשלום החודשי לכפר אחרי מותם. לפני כחצי שנה הכפר בלשון המעטה הגיע לפשיטת רגל ואף אחד לא יודע איפה הכסף למיטב ידיעתי העניין מתברר היום בבית המשפט. נוצר משבר גדול הכפר עמד על סף פרוק המנהל הכריזמטי נעלם לצורך מיצוי ההליכים המשפטיים הצוות הרגיש נבגד וההורים שעדיין בחיים- היו אחוזי אימה. בנוסף יש בכפר קבוצה ענקית של אנשים פגועים שהוריהם שכבר אינם בין החיים, דאגו בדיוק כמוני לעתידם והאמינו שהוא מובטח בזכות השקעה כספית ענקית שעשו , בחירה ודאגה. המודל המושלם כמו שאמרתי. אז משהו התקלקל בדרך.. אני לא באה לשפוט וגם אין לי נתונים אבל ברור לי כאדם עם מעט תבונה שמקום שהתחיל בכוונות כל כך טובות - נקלע לצומת לא סימפטית בלשון המעטה. ומה שאותי הכי מדאיג -צומת שמסכנת את רווחתם של הילדים לנצח שלנו לפעמים אחרי מותנו. בסופו של דבר הכפר ממשיך להתקיים ואם השמועה ששמעתי נכונה ניגבו מכל משפחה של דייר שם חמישים אלף דולר נוספים על מנת להחזיר את הכפר למסלול הכלכלי. לא לכל אחד יש את הסכומים האלו. נמנעתי מלדבר על כסף עד עכשיו כי בעיני הבעיה רחבה יותר מהעניין הכלכלי אבל במאמר מוסגר אני רוצה לציין שלי אישית אין סכומי עתק כאלו ולרבים מההורים אין. תקן אותי אם אני טועה - אבל באחריות המדינה - לא יכול היה להיווצר סיבוך כזה. ויש לי עוד שתי דוגמאות אבל לכרגע די בזו ככה נדמה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהודעה קודמת כתבת שהבעיה היא לא כספית, אלא מחסור במקומות מתאימים לשיכון אוטיסטים מבוגרים בארץ. עכשיו אני לגמרי מבולבלת - אז יש מקומות, והבעיה היא רק כספית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מספיק מקומות בחסות המדינה לא לאוטיסטים ולא למפגרים בדרגות שונות של אוטיזם ופיגור. יש מעט מקומות פרטיים : רובם עולים כסף שלרוב שמשפחות אין. וגם מלאים ואין אפשרות לקלוט בהם דיירים נוספים אלא אם יורחבו. כפר אלוט למשל: מלא, ויתפנה בו מקום רק עם מותו של אחד הדיירים . זה המצב ברוב המקומות פרטיים והממשלתיים. למקומות הפרטיים יש בעיה נוספת שהם אינם מתאימים לכל כיס ויכולת כלכלית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקרה המצער שתיארת נשמע כמו מעילה באמון ע''י בעל המקום, סיפור שלמרבה הצער שכיח למדי ואינו מאפיין דווקא את סוג הבעיות שקשור לאנשים חוסים. המסקנה שאת מסיקה ממנו, שצריך להעביר את הניהול של מוסדות כאלה לידי המדינה היא מסקנה שגויה. המקרה של אתי אלון לא מוכיח שצריך שהמדינה תנהל את הבנקים, וקבלן שבורח לחו''ל עם כספי הלקוחות לא מראה שהמדינה צריכה לעסוק בבניית דירות. העלות הכספית של אחזקת חוסה לא תפחת אם העסק ינוהל ע''י פקידים של משרד הרווחה, ואם הממשלה צריכה לשאת בחלק גדול יותר מעלות זאת זה יכול, וצריך, להיעשות ע''י הגדלת התמיכה לקרובי החוסה שיעבירו אותה למוסד פרטי לפי בחירתם. עמותה של ההורים יכולה גם להעסיק רואה חשבון שיקטין את ההסתברות להישנותם של מקרים כמו זה שתיארת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקרה המצער להלן אינו אלא אחד משרשרת מקרים שקרו במקומות שהוקמו ביזמות פרטית אם אני לא טועה בסטטיסטיקה גסה מספר המקומות שהוקמו בעשר השנים האחרונות ביזמות פרטית הוא חמישה - בשלושה מהם היו בעיות כספיות שגולגלו על כתפי ההורים. בכולם היה רואה חשבון - גם בכפר תקווה המקומות האלו פועלים בדרך כלל כעמותות ומחוייבים על פי חוק בביקורת חיצונית על פעילותם הכספית. שני מקומות אחרים הסתבכו האחד בשל תחשיב לא מדוייק ועלויות הבניה שהיו לא ריאליות והשני כנאה בגלל חוסר מיומנות ותאוות בצע. המקום השני שאני מדברת עליו יושב על אדמה פרטית מבוקשת יחסית במרכז הארץ ויחידות הדיור שבו רשומות בטאבו באופן אישי על שם הדייר - כמו בבתי אבות ובכל זאת יש בעיות. אבל נדמה לי שכל ה''קפיטליסטים'' פה מפספסים את המסר העיקרי של חמוטל. היא דיברה על חברה שצריכה לקיים קשר אמיץ ונאמן עם חלשיה ושיש לאזרחיה הבריאים מה להתרם מהקשר הזה. תעזבו את הכסף חמוטל צודקת זה לא העניין - הדגש הוא ערכי קודם כל כי כשיש ערך משכנע ומאמינים בו גם הכסך יימצא ולא חסרים כספים מתגלגלים במדינה שלנו למען כל מיני ערכים.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש תור רשימת המתנה ---אין מספיק השקעה בתחום | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. הקישור הלוגי שעשית שגוי (יכול להיות שיושגו יעדים גם ללא כוונה תחילה). מעבר לזה, מצעי מפלגות וקווי יסוד של ממשלות הם-הם התחייבויות ליעדים ותוצאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הוא אמר "בדרך כלל". 2. "התחייבויות"? "לתוצאות"??? לכל היותר המצע הוא הצהרת כוונות על היעדים, ובדרך כלל (שימי לב: בדרך כלל) גם זה לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. טוב. 2. טוב, אני לא מניחה שהוא מצפה להתחייבות במובן המשפטי שלה, עם צ'ק פיקדון וכל זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. כלומר - הממשלה מצהירה על מחויבויות שהיא מחויבת להן עד כמה שהיא יכולה להיות מחויבת. נכון שזה לא הרבה (והציניקנים יאמרו שזה כמעט כלום), ובכל זאת, עובדה שהרבה ממשלות מבטיחות ומצליחות ליישם לפחות חלק מקווי המדיניות שהצהירו עליהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא עם צ'ק פיקדון וכל זה? מדוע לא לכפות פוליטיקאים ועסקנים למדדים סבירים של ביצועים? תחשבי על זה במונחים של משהו שאת עושה בחיים ותראי את האבסורד. לדוגמה, נאמר שאת רוצה לרכוש טלויזיה "מהממשלה." העסקה תיראה כך: א. את מביעה רצון לקנות טלויזיה. ב. הממשלה מביעה רצונה לספק לך טלויזיה. ג. את משלמת את הכסף. ד. הממשלה מבטיחה לשקול בעין אוהדת אספקת טלויזיה. ה. הטלויזיה לא מסופקת. ו. הממשלה דורשת תוספת תשלום. מול כל גורם אחר זה היה מזמן מגיע לכלבוטק... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. תלוי איפה. באנגליה, למשל, מצע הבחירות הוא תוכנית פעולה והבוחרים מצפים מהממשלה לקיים אותו אחד לאחד, ובדרך כלל כך קורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצעי מפלגות וקווי יסוד אינם התחייבות אלא הבעת תקווה בעלמא. מאחר ואין שום סנקציה המלווה אי-מילוי הבטחות במצע אין לו משמעות כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמורות להיות סנקציות. זה שהבוחרים בישראל הם דבילים זה בעיה שלהם. אגב, חשוב לציין שבגלל התלות של ממשלות בישראל בקואליציות, אי אפשר לצפות מאף אחד לקיים את המצע אחד לאחד. אבל אפשר לצפות להצלחה *כלשהי*, בהתאם לגודל המפלגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל קודם כל לבטא את הערכתי אליך, חמוטל, על המאמר ועל הדיון המענין והחשוב שהתפתח כאן בזכותו. בקשר להסעות, השאלה עלתה בפורום "קהילה פעילה" שבאתר "מקום מיוחד" להורים ולמשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים http://makom-m.cet.ac.il/pages/main.asp אנסה להעתיק לכאן את תגובת המנחה המקצועית של הפורום וגם קישור ישיר לעמוד שבו התפרסמו השאלה והתשובה. הקישור:http://www.cet.ac.il/makomm/forums/parents.asp?Asp והתגובה: שם:דנית "קשר" צפון אין תקנה שמונעת הסעה חזרה הביתה בגלל שעת סיום הלימודים. הורים רבים יכולים לספר לך שילדהם מוסעים בתום יום חינוך ארוך. ברגע שנקבעה מסגרת חינוך מיוחד על ידי ועדת השמה ואו ועדת שיבוץ של מחלקת חינוך הם מחויבים להסיע ולהחזיר את הילד (לא נראה לי שילד צעיר בעל צרכים מיוחדים יכול לחזור בכוחות עצמו ולא כל הורה מסוגל להחזירו כל יום הביתה או לממן הסעה). כדאי לפנות לקו הפתוח של משרד החינוך בטל1800222003. צוות מהיר ויעיל יטפל בענין. ספרי לי איך היה. דנית. האתר "מקום מיוחד" הוא של מט"ח ועמותת "קשר" ולדעתי מומלץ מאד. יתכן שכל זה כבר ידוע לך, אבל למקרה שלא, ולמקרה שהמידע יהיה שימושי למשפחות אחרות שיגיעו לכאן ראיתי צורך להביא אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהמערכת היא שאחראית על עניין שגיאות הכתיב, ואליה צריך לפנות אם ישנן כאלה בגוף הטקסט. אבל הערות מסוג הערותיך, ממש ממש מגבירות את המוטיבציה לכתוב מאמרים חושפים וחשובים כמו המאמר הזה כאן בפורום. אני מקווה שאחרים שיש להם מה להגיד (וזה בסופו של דבר מה שחשוב) לא יירתעו בעתיד בגלל קיומם של קנאי דייקנות למיניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מה הרעש? בסה"כ אורי העיר על שגיאות הגהה, בלי לעשות מזה עניין גדול. התגובות הנזעמות שלך ושל אחרים, כאילו הנושא החשוב של המאמר נפגע בגלל ההערות האלה הן אלה שגורמות לדיון לשאת אופי מכוער. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נוסף על כך, אם המערכת ענתה לו בנועם ( תגובה 175080 ), ודאי ששאר המגיבים יכולים להתאפק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא רק העיר על שגיאות הגהה, הוא גם הציג את המחברת כאחראית עליהן. אז זה גם טפל לדיון, וגם צייקני במידת מה בייחוד כאשר המחברת מביאה נושא אישי כזה שעצם העלאתו עלתה לה במאמץ רב, כפי עדותה. תאר לך את עצמך במדבר, הולך למות מצמא, והאדם הראשון שאתה מגיע אליו לבקש מים, מעיר לך על הדרך בה הכפתורים שלך רכוסים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |